לזכרו של שלמה תירוש – האיש והאגדה

שלמה תירוש החל את דרכו כפעיל שטח בשנות השבעים של המאה הקודמת, במסגרת פרחי הנגב. ענף הפרחים התחיל אז להתרחב, כולל ייצור פקעות, סייפנים וציפור גן עדן, גם במשקו של שלמה במושב מסלול, בהיקף של 1 דונם. לאחר מכן התווסף גם לול פטם. אבל לצד העיסוק החקלאי, בערה בעורקיו הפעילות הציבורית. שלמה איש חריף ועקשן, התחיל עם החזון שלו לייצג את הנגב ולהילחם על זכויות החקלאים. יצר קשרים עם השרים בייגה שוחט ויעקב צור, ומשם פנה להוביל את ענף הפרחים. שימש מנכ"ל מועצת הפרחים ומשם הדרך לאגרקסקו הייתה קצרה. אז החלה עבודתו הקשה והעיקשת לבנות את אגרקסקו, ומשם גם החיבור שלנו במאבקים השונים.

שלמה תמיד חשב בגדול, וכך הלכה ונבנתה חברת ענק, הן בהיקף הפעילות והן במחזור הכספי, כולל סניפים ביעדי השיווק בעולם. כניסת האבוקדו הביאה את החברה לגבהים חדשים.

השותפות של אגרקסקו עם הממשלה לא אפשרה לחלק רווחים, והבעלות על החברה הייתה בשיעור 50% מדינה ו-50% מועצות הייצור החקלאיות, שהן למעשה המגדלים. אני, כנציג ענף הירקות, נכנסתי לעסק הגדול והמורכב של אגרקסקו, שכלל מאות מוצרים, מכבד אווז ועד עגבניות. האבוקדו מילא אניות, הפלפל בערבה התפתח ל-180 אלף טונות ו-600 עובדים. לאורך הפעילות היו הוצאות ענק ולחץ של מגדלים לקבל יותר מאשר גבו. פותח גם ענף התבלינים והגיע ל-15 אלף טונות, וכן תפוחי אדמה וגזר. יד אחת עצומה ואדירה שאפשרה שכירת אניות ושטחים בנמלים, שותפות בחברת ק.א.ל כולל מטוס אחד ואחר כך שני מטוסים.

הכול היה בגדול, אבל גם הקשיים הלכו וגדלו. שלמה נלחם ועשה תוכניות להבראה ולקבלת הלוואות לטווח ארוך, שבשיאן הגיעו בסופו של דבר ל-600 מיליון שקל. מגדלים התחילו לנטוש את הספינה, האבוקדו מגרנות חתם עם חברה אחרת. פורק היצוא ביד אחת והשיווק  הבלעדי של חברת אגרקסקו. גם האפרסמון הפך ליותר עצמאי. הוצאות האניות והנמלים התחילו להציק, והחברה הצטמצמה. אבל ההוצאות והעובדים לא קטנו, ושלמה שאהב אנשים, רק רצה לקדם ולא לפטר. עד שבשנה מסוימת קרתה גם קרה, הגידולים ניזוקו, ולא הייתה כמעט תוצרת, כאשר ההוצאות הלכו ותפחו. 

הייתי צמוד אליו, ראינו יחד את התהליכים, אבל המנהיגות שלו לא אפשרה לאף אחד להסיט אותו מדרכו. נוספה הקמת בית אריזה בערבה לצורכי תחרות, והתרענו על כך. לקיחת תל מונד עם העובדים הייתה עוד מטלה שהשקיעה את החברה. אז גם המדינה נכנסה חזק לקונספט של שוק חופשי ויצוא פתוח, ומשרד החקלאות ראה את השקיעה ולא עשה דבר להבראה. אחרי ששלמה סיים את עבודתו הועברו 50 מיליון שקל למנכ"ל החדש, ותוך זמן קצר נגמרו הכספים וחולקו למגדלים. הבור היה גדול, והחברה נכנסה להקפאת הליכים, והקריסה הייתה עניין של זמן. מונה כונס הנכסים שלמה נס, והכול התחיל להתנהל דרך הנאמן. בסופו של דבר החקלאים קיבלו 90% ממה שמגיע להם.

שלמה היה בן אדם מיוחד, בעל חזון ויכולת ביצוע, שראה למרחוק. הקשר האישי עם המגדלים והעזרה שנתן לכל הגופים החקלאיים היו בסיס לסיפור ההצלחה וגם מקור חולשתה של החברה בהמשך. הכול אצלו היה בגדול, כולל טקסים לחקלאים מצטיינים כל שנה, תערוכה עוצמתית ביריד בפרנקפורט, שהיוותה שיא לסגירת עסקים, ובארץ כנסים של מנהלי סניפים וענפים מכל העולם, בהם גובשו תוכניות גידולים וכמויות וניתוח מחירים. השם של אגרקסקו היה מותג חזק בחו"ל, אבל כמו כל דבר, להרוס זה קל ולבנות לוקח שנים.

גידול העגבנייה והזנים איקרם ואחרים פותחו על ידי אגרקסקו. לעגבנייה חיי מדף ארוכים, וההצלחה שלה הייתה גדולה. אז גם התחדדה והעמיקה החברות האישית שלנו, שנמשכה גם אחרי הפרישה. היו לא מעט חברים שנעזרו בו ונעלמו, אבל אני וקבוצה קטנה של חברים נאמנים, בעיקר מבין מגדלי הירקות, ליוותה אותו והוא ליווה אותנו במשך שנים בחברות אמת. הרגשתי אתו כמו אח גדול, למרות שהפרש הגילאים היה רק 5 שנים. להיכנס אליו הביתה לארוחת בוקר, כאשר על השולחן שם ארק, לחם שחור, מים קרים, ולפעמים לימונדה. סיבוב אתו בפרדס תמיד היה חוויה, כי הכיר כל עץ וגם את 80 עצי הזית שגידל. שכל שנה דאג להביא לי ארגזי זיתים, ואני הייתי מחזיר לו אותם כבושים.

זה כשנה וחצי שהגוף התחיל לבגוד בו, ואז משום מקום סחרחורת ונפילה ושבירת ירך. עבר שיקום בעדי נגב וגם שם המשיכו הביקורים, ואז יציאה הביתה. חשבנו שיחזור לעצמו אבל המחלה לא ויתרה. למרות הכאבים, הראש היה צלול גם בפעם האחרונה שפגשתי אותו ימים ספורים לפני שהמחלה הכריעה אותו.

שלמה היה לי כאח וכמשפחה. היה נוכח בכל האירועים המשפחתיים, עצובים ושמחים כאחד. 

שלמה הלך לעולמו. האיש והאגדה. ההספדים המרגשים של הבנות ושל חברו-חברנו, שלום שמחון, רק שמו דגש על האיש המיוחד, שנתן את כל חייו לחקלאות ולחקלאים.

יהי זכרו ברוך.