סיגלית ברייר משני ליבנה: חקלאית ואמנית

חגית שגב אילת

משק ברייר של סיגלית ודני מהיישוב שני ליבנה כולל כ-21 דונם ירקות.

סיגלית מירושלים במקור ודני מבאר שבע, שני עירוניים שנפגשו בהר עמשא במסגרת שירותם הצבאי בנח"ל. לאחר השירות עבדו שם בחקלאות, ואז נסעו לשלוש שנים למזרח, טיילו שם ועבדו.

כשחזרו לארץ התמקמו בקיבוץ עין-גדי. דני החל את עבודתו ברשות הטבע והגנים, וסיגלית עבדה בפעוטונים של הקיבוץ ונסעה יום בשבוע ללמוד אמנות. לאחר ארבע שנים נישאו והקימו משפחה, ולזוג כיום שלושה ילדים. וכשהבית היה קטן למשפחה, הציעה סיגלית לחזור ולבדוק את אזור יער יתיר, שאותו הכירו, וכך עברו לגור ביישוב הקהילתי שני ליבנה.

בתחילה הקימה סיגלית פעוטון ביישוב. בהמשך, חברה לקחה אותה לחוג קרמיקה, ומרגע שנגעה בחומר, חל קסם, והיא נשאבה לתחום. במשך 5 שנים למדה סיגלית אמנות חזותית, ובמקביל הכניסה את העיסוק בקרמיקה לביתה. תחילה עסקה בזאת בקרוואן שמאחורי הבית, ובשל ביקוש, החלה להעביר חוגי קרמיקה לילדים ולהורים שהצטרפו אליהם, והתחילה לצאת לירידי מכירות, בממשית ובפארק אשכול. בשנת 2011 הקימה סטודיו תיירותי לקרמיקה.

במקביל, בשנת 2005 התחילו סיגלית ודני ברייר לעסוק בחקלאות. התחילו בגידול חיטה בעל, כי לא היו להם עדיין מים להשקיה בשטחים שחכרו ממינהל מקרקעי ישראל. אט אט החלו להשקיע בחקלאות, כל עונה רכשו משהו חדש, פעם ציוד, פעם שתילים. בכל שלב ניסו למנף את החקלאות, וכיום המשק כולל גידולי ברוקולי, כרישה, כרובית, בצל ירוק, חסות לסוגיהן וגם פטל ופירות יער.

בתחילת הדרך עבדו שני בני הזוג במשק, דני בחקלאות וסיגלית בצד המנהלתי, לצד גידול הילדים והעיסוק בקרמיקה. לאחר מכן המשיך דני בעבודתו ברשות הטבע והגנים, וסיגלית הפכה לעוסקת העיקרית בחקלאות במשק. בשנים האחרונות, בשל העומס, הורידה הילוך מהאמנות ומהחוגים, והיא מקדישה כמעט את כל כולה לתפעול המשק ולטיפול בגידולים החקלאיים.

סיגלית ודני הגיעו לשני ליבנה כיישוב קהילתי חקלאי כי חשבו לעסוק בחקלאות, קיבלו מכסת מים וקנו נקודת מים. כיום הם החקלאים היחידים במקום. היישוב שייך למועצה האזורית הר חברון, אשר אינה מספקת סיוע ושירותים לחקלאים. את התוצרת החקלאית הם משווקים לשוק המקומי בבאר שבע ולמכירה בירידים חקלאיים. סיגלית מאמינה בשיווק ישיר, ללא מתווכים, ומוכרת גם באמצעות אתר שנקרא "סיגלית ברייר חקלאות".

במשק מועסק תאילנדי, והיא עצמה עובדת בחקלאות בשטח, בקטיף, באריזה ובשיווק. מוצאת פתרונות יצירתיים לתוצרת שלה, להארכת חיי מדף, ועסוקה תמיד בניסוי וטעיה, בהבנת החומר, והכול עם מעט ליווי מקצועי.

הסטודיו, שמכיל את עבודותיה הייחודיות של סיגלית, משמש גם כיום כמרכז לסדנאות קרמיקה, בעיקר בימים מרוכזים, ובמקביל פועל כבית אריזה לשקילה ולאריזת התוצרת. 

לשאלה מה מניע אותה, השיבה סיגלית כי "בתפיסתי אני שורשית, מחוברת לאדמה, לארץ ישראל, מאוד אידיאולוגית. אנחנו שומרים על אדמות הארץ, משמשים כחלוצים, ואם אנחנו לא נעשה את זה, יעשה את זה מישהו אחר". אביב, בנה האמצעי, מחובר למשק, וכשהוא מגיע לחופשות מהצבא הוא עולה על הטרקטור ועובד. יתכן שהוא דור ההמשך של משק ברייר.

סיגלית אישה מרתקת ומעניינת, עם ראש פתוח ויצירתי, אמנית מדהימה, נלהבת ושמחה מעבודת האדמה כמו גם מהיצירה באמנות, שני תחומים שהם חלק אחד ובלתי נפרד ממהותה.

נאחל לסיגלית, לדני ולכל משפחתם בריאות והצלחה, בחקלאות וגם באמנות, ויישר כוח.