האם עגבניית הצ'רי החליפה את התפוז כסמל חדשנות לאומי?

 

בבית האמנים בתל אביב הוצגה לרגל שנת ה-70 למדינה התערוכה ״לחן עממי״, ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל. התערוכה, שהיא למעשה קובץ של תערוכות בנושאים שונים, עסקה במגוון היבטים של עיצוב וחדשנות בישראל, ובין השאר דנה בשאלה, האם עגבניית הצ'רי החליפה את התפוז הישראלי האייקוני כסמל לחדשנות ולחקלאות המקומית.

יובל סער, ראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל והאוצר הראשי של התערוכה: ״ב־13 השנים האחרונות מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל מתעד את העיצוב המקומי, וחגיגות ה־70 למדינה מהוות גם בשבילנו ציון דרך שבו אנו עוצרים לרגע כדי לבחון את הפעילות שלנו. המכון, כמשתמע משמו, מתעד וחוקר את העיצוב שנוצר כאן בישראל, וכבר משמו עולות שאלות: האם העיצוב הזה ייחודי? האם הוא יכול להיווצר רק כאן ולא במקום אחר? האם יש בו מאפיינים של המקום ושל יושביו? האם אפשר לדבר בכלל על עיצוב ישראלי או שצריך לדבר על עיצוב בישראל? ומיהו אותו ׳ישראלי׳ שעיצובים אלה מיועדים עבורו?".

התערוכה הקטנה מתוך מכלול התערוכה, שעסקה בעיקר בעגבניית צ'רי ובעגבניות בכלל, כונתה "4 לקילו: סיפורים על עגבניות", והאוצרות שלה הן: ליאורה רוזין ולו מוריה.
לדברי האוצרות: אחד מסמליה המובהקים ביותר של הישראליות היה במשך שנים רבות התפוז, פרי של שמש ואדמה, המשרת היטב את הנרטיב של עבודת כפיים עברית בארץ ישראל. מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 הפכה גם עגבניית הצ'רי לאחד מסמלי המדינה, ואף התפרסמה כהמצאה מקומית. מהלך זה מייצג במידה רבה את השינוי בדימוי של ישראל, ממעצמה חקלאית שתפוזים הם שגריריה ל״אומת סטארט־אפ״, שמפתחת ומייצאת טכנולוגיה בצורת מיליוני זרעי עגבניות בשנה לכל העולם.

האוצרות שואלות האם התפוז היה ייצור של ״חומרה״ אכילה, בעוד העגבנייה היא ״תוכנה״, בעלת יכולת שכפול ושכלול אין־סופית? וכן, האם עגבניית הצ'רי אכן הומצאה בישראל? לדבריהן, משיחות עם מטפחים, מגדלים, משווקים ואוהבי עגבניות, התשובה האמיתית עודנה חמקמקה ואינה חד־משמעית.

בתערוכה זו נבחנת העגבנייה כסמל וכאובייקט, שלתהליך פיתוחה החקלאי יש קווי דמיון רבים לתהליכי הפיתוח הקלאסיים של עיצוב מוצר בעולם כולו. כך, לדוגמה, מנגנונים לזיהוי צורכי שוק ומגמות שוק, חוויית משתמש, הנדסת אנוש, חוויית קנייה ומיתוג הופכים לכלים עבור מפתחי העגבנייה המודרנית. אורך חיי המדף, צבע, גודל, עובי הקליפה, טעם ואף ״סיפור המותג״ – כולם הופכים למאפיינים של מוצר, כאלה שאפשר לשלוט בהם ולהתאימם לרצונות הצרכנים.

התערוכה מנסה לומר, שהייצוג של ישראל כיום הוא פחות מוצר של אדמה, שמש ומלאכת כפיים ויותר מוצר שנבדק היטב ומיוצר כמו מוצר עיצוב בהתאם לדרישות הצרכנים. הדרישות אף שונות ממקום למקום, מייעוד לייעוד, ופיתוח הירקות בכלל כפוף למטרה שהוצבה לפניו, תוך שליטה בתהליכים שיביאו למוצר האידיאלי.

האוצרות מצטטות את פרופ' חיים רבינוביץ, שאמר כי ניתן למשל לייצר עגבניות מרובעות שנוחות יותר לאריזה או לייצר עגבנייה עגולה שתתאים בדיוק לדרישות ולמידות הנדרשות ברשת מקדונלד'ס.
בתערוכה מצטטים מדבריו של חתן פרס ישראל, פרופ' נחום קידר, כפי שהופיעו בעיתון גלובס במרץ 2013. פרופ' קידר אמר שבגידול עגבניות פרי לא נוכל להתחרות מול כוח העבודה הזול במקומות שונים בעולם, "אבל טיפוח וייצור זרעים – זו טכנולוגיה עילית. מחירו של קילוגרם זרעים גבוה לאין שיעור ממחיר טונה של עגבניות".

בתערוכה משולבים נושאים שונים המשיקים לחדשנות בגידול עגבניות, גם בטקסטים וגם באביזרים שונים. מספרים בה על מבנה העגבנייה, תולדותיה, שמה של העגבנייה וההקשרים עמם היא מזוהה, ניתן לשמוע שיר שמוקדש לה, מציגים שתילים של עגבניות, שתילים מורכבים, זרעים, אביזרי השקיה, אריזות ייעודיות, צמחי עגבניות בהדליה, רשימה ארוכה של זני עגבניות למיניהם ואפילו מתכון של לינגוויני עגבניות בכתב ידו של השף אייל שני.

התערוכה צנועה ומינימליסטית, ומשמח שנציגת ענף הירקות שימשה בה נושא מרכזי בהישגי המדינה ב-70 שנות קיומה.

 

רותי פוגטש