בעידן של שוק חופשי ללא תכנון וחופש העיסוק, שבה ועולה השאלה כמה מגדלים יעסקו בעתיד הקרוב והרחוק בחקלאות ומי יעסוק בכך, האם זכות הקיום תהיה שמורה בעתיד רק לחקלאי הגדול? האם דרך זו אינה מובילה להחזקת החקלאות  בידי מספר בעלי הון, כמו בתחומים אחרים?

 כמי שמלווה את בעיות הקיום של החקלאים, גם מהיבט של חקלאי וגם מהיבט של ריכוז וניהול, אני מוצא את עצמי לא פעם בעימות עם מנהלי מערכות חקלאיות בנושא זה. אכן, מבחינתם הם צודקים בראייה הכלכלית היומיומית והמיידית, אבל בהיבט החברתי, אני בהחלט  מושבות או קיבוצים נוכח הפערים הכלכליים ההולכים וגדלים.מודאג כיצד ייראו מושבים איך ייראה מקום שחיים בו זה לצד זה חקלאים קשי יום ופרנסה וחקלאים מבוססים, שצעדו עם הקידמה והטכנולוגיה, ומשקיהם משגשגים למופת.

עם ירידת הרווחיות, יש כיום צורך יותר מתמיד בהגדרה מה היא יחידת ייצור שתפרנס את בעליה. על-פי הגדרה זו צריכות כל המערכות לעזור במיוחד ליחידות הקטנות, אם כדי להציע לחקלאים לצאת מעיסוקם ואם כדי לחזק אותם ולתמוך בהם, כדי שיוכלו להתמודד עם תנאי השוק החדשים.

מחובתי ומחובתנו לשמור על זכות הקיום בכבוד של היצרנים הקטנים.

בברכה
מאיר יפרח
מזכיר ארגון מגדלי ירקות