זכינו לשנים של עדנה ביצוא הירקות. התנופה בבניית חממות ליצוא הייתה כדאית, המדינה תמכה במענקים ליצוא, וערוץ זה היה למעשה בלתי מוגבל. מזרח אירופה נפתחה לשוק הישראלי, תפוחי-אדמה, גזר, פלפל ועגבניות היו ללהיט וזיכו את המגדלים הישראליים בהכנסה יפה. הענף כולו התפתח רבות בזכות היצוא. בתי אריזה משוכללים הוקמו, ובמשקים שולבו מכונות חדישות למיון ולשטיפה. הגודל אז היה כדאי, והיו שהשקיעו סכומים עצומים ובלתי הגיוניים בהקמת משקים גדולים.
אך לא לעולם חוסן. כוח האדם התייקר, המים במשורה, התובלה התייקרה מאוד, והמשבר הכלכלי נתן את אותותיו. כוח הקנייה באירופה ירד, והמצוקה הלכה וגדלה. חקלאים שהתמחו ביצוא פנו לצערנו לעזרת השוק האפור, כי אנחנו מכירים את האמירה של החקלאי, ש"זה רק זמני, והשנה הבאה תהיה טובה". במקביל, הממשלה מתנכלת בצמצום עובדים, בהורדת מענקים, בבירוקרטיה קשה ומעיקה. כבונוס, גם מזג-האוויר מכה מדי פעם, כאילו הצרות לא קשות דיין.
בתמונת מצב זו, אזורים שבנויים בעיקר על יצוא, כדוגמת הערבה וחלק מאזור אשכול, הם הראשונים לספוג את הזעזוע.
אי אפשר לחכות שמשבר זה יעבור מעצמו. נדרשת חשיבה כיצד נחלצים ממנו, כיצד מונעים המשך קריסה של היצואנים והישנות מצב כזה בעתיד, בעיקר בהחלטות ובמהלכים שהם בידינו. חשוב כבר כיום להפנות את המשאבים לשוק המקומי. יש לזרז את הקמתו של השוק הסיטוני החדש ולהתיר אותו מסבך הבירוקרטיה בו הוא נתון. בנוסף, יש להקצות את מלוא התקציבים לשיפור השוק המקומי, כולל בתי אריזה ומיכון, כדי להשוות ולהעלות את המגדלים לשוק המקומי באותם פרמטרים של היצוא. בהזדמנות זו, יש לאפשר גם לחקלאי המרכז לשדרג את משקיהם.
פתרונות התחלתיים של משרד החקלאות, כמו צמצום המסחר במים, הנם מבורכים, אבל עדיין אנו בחלק מהדרך, אין סגירת מים לניוד עד לתאריך מסוים ו-200% בחריגה מהווים פתרון חלקי. יש לצמצם את החריגה ל-100%, ועד אז יגיעו (נקווה) מי ההתפלה בסדר-גודל של 500 מיליון קוב, שיאפשרו פתרון לבעיית המים כולה.
נקווה שהחקלאים יפנימו את חשיבותו של השוק המקומי, שבסופו של דבר הוא הכלי הבסיסי לפרנסתם של אלפי החקלאים, ויפה שעה אחת קודם.
