ההסכם שהוליד המשא ומתן בעקבות השבתת התוצרת הוא במלה אחת: ביזיון.
תוכנו משקף את פרצופם האמיתי של שר האוצר ונעריו. כולו סיסמאות נבובות וחסרות אחריות, ממש מביש בחוסר ההתעמקות ובטיפול השטחי בבעיה שנקראת עובדים זרים בחקלאות.
נראה לי, כי ככל שאנו מציגים נימוקים טובים וראויים, למה צריך לתת לחקלאים את כוח האדם לו הם זקוקים לקיום החקלאות, ככל שאנו מדגישים כי אין ישראלים המעונינים לעבוד בחקלאות וכי זהו הענף הכי מסודר והכי נשלט – כך הם מקשיחים את לבם ושכלם.
החקלאים משקיעים הון רב בניהול סיכונים מחושבים במקרים של נזקי טבע, אבל סיכול ממוקד כזה על-ידי בני אדם קשה לצפות, לקבל ולהבין, לאחר 37,000 סודנים בישראל, מאות אלפים של עובדים בלתי חוקיים בתחנה המרכזית בתל אביב ועובדים לסיעוד ללא הגבלה ומכסה. חשוב להם להוריד בעשר השנים הקרובות 10,000 עובדים מן החקלאות, איך? הרי אף ישראלי אחד לא יחליף את העובדים הזרים, הרי שום מיכון לא יוכל באמת לבוא במקומם.
אנו עדים לקשיים של עליית מחירים בשוק המקומי (רק במדד האחרון עלייה של 22.4%) ושל איבוד שווקים ביצוא, אבל להם זה לא אכפת. לא מעניין אותם לסייע למשקים קטנים או לחקלאות בפריפריה, לא מעניין אותם לסחוט מס מעוות נוסף עוד לפני מס הכנסה, אבל מכבסת מלים שתאדיר את החקלאות והחקלאים קיימת אצלם ללא גבול.
בכלל, לא ברור מדוע האוצר הוא שצריך לקבוע מדיניות בתחום זה, שצריך להיות מנדט של משרד החקלאות בלבד, אבל התנהלות זו אינה מפתיעה, כמו גם בתחומים אחרים של ביזיונות, כמו מערך הכבאות, כמו הכנרת המתייבשת והכישלון של מפעלי ההתפלה, כמו הפקרת הנגב והגליל לגורמים אחרים.
אנו החקלאים עוד נבוא בחשבון עם קובעי מדיניות מבזה זו. אולי נשלח את הנבחרים לעבוד יום אחד בחקלאות בערבה, בנגב ובבקעה, ונראה מה אז יגידו.
מאיר יפרח
