סיור מזכירות ביישובים הדרוזיים בצפון

רותי פוגטש

בעקבות חוק הלאום, שפוגע באחינו ושותפינו לדרך, הדרוזים, יצאנו לסיור הזדהות בארבעה יישובים בצפון הארץ, עוספיה, דליית אל כרמל, חורפיש וירכא.
ליווה אותנו המדריך המרתק, בן העדה, בעל שלל תארים אקדמיים בחינוך, בהיסטוריה ובפילוסופיה, ד"ר ג'בר אבו רוכון.
נפגשנו בתחנת הדלק בעוספיה מכל חלקי הארץ, ויחד עלינו לאוטובוס שליווה אותנו בסיורנו. כבר בתחנת הדלק שוחחו החברים עם הבעלים של ירקנייה במקום ובדקו את התוצרת בעין מקצועית…

תחנתנו הראשונה הייתה טיפוס למקום המפגש על ותיקי הדרוזים במועדון מקומי בעוספיה. התכבדנו בקפה ושמענו את דברי חלק מוותיקי היישוב. אחד מהם, עזאם, דיבר על שותפות הדרך ומה יקרה עכשיו עם השוויון לאחר החוק החדש. חבר אחר אמר, שאף פעם לא היה ניגוד אינטרסים, התחברו לעם היהודי והלכו יחד. מקווים שהחוק עבר בפזיזות…

במועדון שלל ציורים וצילומים. לצד דיוקנאות המוכתרים לדורותיהם, ציור של אליהו הנביא הורג את התנין, ועוד נלמד שיש לנו הרבה גיבורים משותפים במסורת ובאמונה.
מאיר יפרח, בתשובתו לוותיקי הדרוזים, אמר כי "באנו להזדהות אתכם. אניס סאקר ובנו יעקב הם חלק בלתי נפרד מהארגון, אצלנו יש שוויון מלא. אנחנו לא אוהבים את חוק הלאום, אנחנו אוהבים ומכבדים את העדה הדרוזית, שיחד אתנו הקימה את המדינה. אני חושב שיחד, הדרוזים והיהודים, וגם הערבים, צריכים לחיות בשוויון. החוק מופיע במגילת העצמאות, ולא ברור מי יזם את הסכסוך המיותר הזה. באתי מעוטף עזה, השארתי את הבלאגן שם ובאתי יחד עם כולנו לתמוך. אוהבים אתכם ונעבור יחד את המשבר".

ביקרנו במקום אירוח שבו הכינו לנו ארוחת בוקר דרוזית מקומית, וג'בר המדריך, נתן לנו בינתיים שיעור בהיסטוריה של שכנינו הקרובים.
בשנים 1050-1000 לספירה מוזכרים לראשונה הדרוזים בקהיר. קראו להם "אל מוואחידין", כלומר, המאמינים באל אחד, ואילו דרזי, על שמו הם קרויים כיום, הוא אחד המייסדים. לדרוזים חמישה נביאים שבהם הם מאמינים, ועל שמם חמשת הצבעים בדגלם.

5 כוחות שולטים באדם, 5 אצבעות, החמסה המייצגת אצל הדרוזים  חמישה מורים רוחניים, ולכל לצבע משמעות עמוקה. הירוק למשל מסמל את יתרו, וגם את הטבע, האדום מסמל את אליהו, וצבעו אדום כי עלה במרכבות אש השמימה וגם מסמל אהבה וחום, הצהוב מסמל את הנביא סבלאן ואת זריחת השמש, הזהב, החיטה, בסיס לחיי האדם, כחול זה השמיים, רוחניות, ולבן מסמל שלום ואחווה. לדרוזים יש אמונה שבאחד הימים תהיה התחדשות של המאמינים באל אחד, שכל כמה דורות מופיע מנהיג שעושה רפורמות. דרושה אמונה שחמשת הנביאים יחזרו, כפי שבדתות השכנות יש אמונה שיחזור המשיח.
מנהיג העדה הוא השייח' טריף. משפחת טריף הייתה אחראית על הטיפול והתחזוקה של קבר יתרו, ואז נבחר השייח' לעמוד בראשם. לשייח' טריף לא היו בנים, ואחד הנכדים ממשיך את דרכו.

כשני מיליוני דרוזים בעולם, רובם במזרח התיכון. בארץ מתגוררים כ-150 אלף, ב-17 יישובים. 22 אלף דרוזים חיים בגולן.
ביקרנו בבית יד לבנים בדליית אל כרמל. 427 חללי צה"ל לעדה הדרוזית.

ב-1882 הגיע לארץ סר לורנס אוליפנט, שבא לסייע לעם היהודי. הדרוזים פנו אליו שיסייע גם להם בכך שיפטרו אותם מתשלום מיסים, בשל מצבם הכלכלי הירוד, והוא אכן עזר, ופטרו אותם מהמס. הבית בו התגורר בדליית אל כרמל נמצא לצד בית יד לבנים, ושם גם התגורר המזכיר שלו והמתורגמן, נפתלי הרץ אימבר, שגם כתב את "התקווה", שהיה להמנון הלאומי של מדינת ישראל. הדרוזים סוברים שאימבר כתב את ההמנון שם, בדליית אל כרמל. נאמר לנו כי אלפים עוברים מדי שנה בבית יד לבנים, ללמוד על הברית בין הדרוזים ובין העם היהודי.

כיבד אותנו שם בנוכחותו ח"כ אכרם חסון ממפלגת כולנו, לשעבר ראש העיר של עיר הכרמל, שילוב של דליית אל כרמל ועוספיה. לדבריו: "יש לנו בעיה עם הגזענות. כל יום קם פוליטיקאי שחושב רק על המנדטים ולא על האדם". השתתף בפגישה במקום יו"ר בית יד לבנים, לשעבר ח"כ אמל נסראלדין, ששכל שניים מבניו ונכד בשירותם בצה"ל.
ח"כ אכרם חסון הוסיף כי "יד לבנים מאחד את כל העדה. מקיימים שם טקסי זיכרון". הוא עצמו כתב 8 ספרים על הדרוזים, עולמם ותרבותם. למשל, סיפר, מעמד האישה אצלם ייחודי, אפילו בלבנון הייתה מנהיגה אישה. 70% מהסטודנטים הדרוזיים הם נשים. מבחינתו העיקר זה חינוך. האופי של הדרוזים זה כבוד, טוב לב, והוסיף "אנחנו נגד חוק הלאום, כי בסעיף 1ג כתוב שמדינת ישראל היא של היהודים. בסעיף 7 כתוב שהתיישבות היא רק ליהודים. הבן שלי שירת בצבא, אז הוא לא יכול היכנס להתיישבות?". לשאלתנו במה אפשר לעזור, ענה "להיות שגרירים, וזה חשוב מאוד".

ח"כ לשעבר אמל נסראלדין דיבר על שותפות הגורל בין היהודים לבין הדרוזים, וסיפר כי "השותפות לא מהיום. ב-1927 תקפו הערבים את עתלית ולא ידעו מה לעשות עם הנשים והילדים. ליצחק שדה היה חבר בדליית אל כרמל, אבו אחמד. החבר הביא את המשפחות אליהם לדליה. הוא מוסיף כי "גדלתי על ברכיו של בגין, הוא שהכניס אותי לפוליטיקה והוא שאמר לי, 'אתם הדרוזים ממש ידידי אמת', אהבנו זה את זה. ב-1955 חל חוק גיוס חובה, ומאז הדרוזים מחויבים בגיוס כמו היהודים. זו המדינה גם של הדרוזים ולא יעזור לאף אחד. שני בנים ונכד נהרגו לי. זה קשר בל יינתק. אני מודה לכם שבאתם".

מאיר יפרח הוסיף וסיפר כי "הייתי עם הבן שלו בקורס מ"כים ולוטפי היה אתי בקורס רבי סמלים. תודה רבה על קבלת הפנים. באנו כחברי מזכירות ארגון מגדלי ירקות. אניס סקר אתנו יחד, כמו בצבא, ויש לנו בארגון שוויון עם הדרוזים והערבים, שוויון מלא. החוק הוא טעות, הוא מיותר, נועד רק לערבב את האוכלוסייה. נקווה שיבוטל".
התארחנו בביתו של אניס סקר. בנו יעקב ביקש לומר כי בן דודו של אניס, אביו, הוא אלוף משנה נביא מרעי מחורפיש, שנהרג ברצועת עזה לפני כעשרים וחמש שנים. יעקב הביא לנו את תמונתו וביקש שנצטלם יחד. יעקב סקר הוסיף כי "אנחנו משרתים בצבא, חקלאים מצטיינים, אנחנו משפחה שכולה. נמשיך יחד ולא ניתן לפגוע בביטחון המדינה, בגבולותיה, כמו שעשינו עד היום".

בנסיעה בדרך לצפון הרחוק הסביר לנו המדריך ג'בר על אורח החיים והאמונה הדתית של הדרוזים.
מאז 1050 ועד היום הדת סודית. אי אפשר להצטרף אליה. אסור לעשן, אסור להתבולל, ודרוזי שמתחתן עם מי שאינו דרוזי מנודה מיישוביהם.
כיום 80% מהצעירים והצעירות הם חילוניים, אבל רובם חוזרים בתשובה עם השנים. הם אינם מודאגים שיש הרבה חילונים. נשים חוזרות בתשובה יותר מגברים. לאשה תפקיד חשוב מאוד בהבאתם לעולם של הילדים ובגידול הדורות הבאים.
הדת מאפשרת לאישה לבחור את בן הזוג וגם להתגרש מבן הזוג. יש בית דין דתי שעוסק בזה. האישה יכולה לגרש את בעלה גם בלי שיסכים, וכך גם הגבר. עם זאת, זוג שמתגרש לא יכול לחזור לבן הזוג אלא לאחר.

הדת אינה מעודדת ילודת יתר. מי שיכול שיגדל 3-2 ילדים, ואם אינו יכול כלכלית, אז רק ילד יחיד.

הדת כאמור סודית. חלק חשוב ממנה הוא נושא גלגול הנשמות. הדרוזים מאמינים שמוות פיזי זה לא סוף החיים. לאדם חומר ורוח. יום וחושך מתחלפים יום יום והחיים בתנועה מתמדת. כמו בקבלה, גם אצל הדרוזים חוזרים לעשות תיקונים. מאמינים שהנשמה כרוח לא הולכת לאיבוד. היא יוצאת ונכנסת בתינוק אחר, מיד עם הפטירה, בעיקר כאשר המוות בגיל צעיר והנפטר לא השלים את חייו. גן עדן וגיהנום לאמונתם אינם בעולם הבא, אלא כאן עלי אדמות. כתוצאה מכך אין מצבות, מעין קברי אחים, כי הנפטר לא בבית קברות אלא אפשרי שהתגלגל בנשמה חדשה. אפשר למצוא אצל הדרוזים לא מעט ילדים שיודעים לספר על חייהם בגלגולים הקודמים. לחללי צה"ל הדרוזים יש מצבות. ביום הזיכרון פוקדים את הקברים, אבל לא מגיעים לשם במשך כל השנה.

ספרות הקודש כתובה בערבית ספרותית של ימי הביניים. לחילוני אין ספר קודש ולא מלמדים אותו בבתי הספר. החליטו שלצעירים אין מידע על המורשת והמסורת והכניסו את הנושא לתלמידים מכיתות ג' ועד י"ב.

המשכנו לכיוון חורפיש. ביקרנו ב"נבי סבלאן", המקום הקדוש השני בחשיבותו של הדרוזים בישראל. המתחם מרשים ביופיו, וממנו תצפית מרהיבה של הצפון.
בהמשך נסענו לחורפיש לביקור באתר ההנצחה של אלוף משנה נביא מרעי, צפינו בסרט ההנצחה המרגש שהוכן לכבודו והמשכנו את דרכנו לכפר ירכא לארוחת צהרים וחזרה הביתה.

היה זה סיור מאלף עם ערך מוסף גבוה גם לנו, חברי המזכירות, ונקווה שגם לאוכלוסייה הדרוזית בצפון. המסר, אותו העברנו לידידינו מהעדה הדרוזית, הוא כי העם כולו, ללא יוצא מהכלל, עם העדה הנפלאה.