יעקב גפני ממושב משואה: אין לנו ארץ אחרת

הדרך להורדת מחירים היא לחזור ולתמוך בחקלאות ולא להנחית איום ברפורמה

חגית שגב אילת

יעקב גפני הוא חקלאי ותיק ממושב משואה משנת 1976. במקור ירושלמי, שגדל במשפחה שאין לה זיקה לחקלאות. ה"חיידק" החקלאי דבק בו בשירותו הצבאי, שם רכש חברים מושבניקים וקיבוצניקים וזיהה בהם רוח אחרת מהעירוניים. לאחר השירות הצבאי עבד כאיש מחשבים במשטרה ונישא לניצה, שהייתה שוטרת תנועה. יחד החלו לחפש משק ביישוב חקלאי, וכך הגיעו למושב משואה בבקעת הירדן, שאוזרח כשנתיים לפני הגעתם.

במושב עסקו בעיקר בירקות, ותחילה גידלו במשק חצילים, קישואים, אבטיחים, מלונים ועגבניות. המדינה הקצתה 15 דונם אדמה, חצי טרקטור ומערכת טפטוף, והדבר אילץ את יעקב לעזוב את עבודתו במשטרה ולהתמקד בחקלאות.

המשק הלך וגדל, עד שהגיע להיקף של 80 דונם, שמתוכם 25 דונם מוקצים למטעים משותפים למושב: כרם לענבי מאכל ומטע תמרים. במשק האישי עברו בעיקר לגידול חסה אייסברג, אבטיח וכרוב סיני, הכול ליצוא.

משנת 1985, עם פרוץ משבר ענק בחקלאות, נותרה החקלאות ללא הגנה וללא תמיכות, ואז החלה פריחת בבקעה. כלכלית היה שיפור גדול עם נטיעת כרמים ליצוא, ובשנת 2000 ניטעו תאנים ליצוא והוקמו במשק בתי רשת לפלפל ליצוא. אולם, עם השנים כל הירקות ליצוא הלכו ונעלמו, ובכרם השתנו כל הזמן הדרישות מחו"ל, כאשר הכרם האחרונה הייתה ב-2012.

מאז עבר יעקב לפלפל חריף ולעגבניות צ'רי לשוק המקומי, וזה הלך מצוין, עם שנים טובות יותר וטובות פחות. הצרות הגדולות החלו גם עם המחסור במים, שגרם לנזקים כלכליים, ועם כניסת היבוא לפני כארבע שנים. לדברי יעקב, "מדינת ישראל החלה לייבא פלפל חריף מעזה, מירדן, ללא שום הצדקה כלכלית, גם כשהמחירים לצרכן היו נמוכים מאוד, וזה גרם לנזקים כלכליים, כאשר התשומות של החקלאים המשיכו לעלות, כולל שכר העבודה של הפועלים, ומחירי התוצרת לא רק שלא עלו אלא אף לעיתים ירדו. כחקלאי קיבלתי בשנת 1985 תמורה של 6 ש"ח לק"ג פלפל חריף, ב-2011 קיבלתי את אותו מחיר עבור אותו קילוגרם, ובשנת 2021, לפני עקירת השטחים, כבר קיבלתי הרבה פחות מכך, וזה העצוב שבדבר".

במאי 2021, באביב האחרון, עקר יעקב 23 דונם חממות של פלפלים ועגבניות צ'רי, בשל חוסר כדאיות כלכלית, והאיום ברפורמה הוריד אצלו את המסך על גידול הירקות במשק. לדבריו: "כשהתחילו את הדיון על הרפורמה בחקלאות הבנתי שהעתיד לא מזהיר, ולכן החלטתי לנקוט בפעולות להפסקת גידול הירקות, כדי לא להגיע להפסדים ולחובות. כדי שלא אוכל לחזור בי מההחלטה, מכרתי גם את רוב החממות, לדאבון ליבי".

כרגע נותרו ליעקב 20 דונם תאנים ליצוא, ובתהליכי זריעה יש לו 45 דונם תירס למאכל, סופר סוויט צהוב ולבן. יעקב מקווה שימשיך להתפרנס בכבוד ולפחות יודע שלא יפסיד כספים בדרך, כפי שחווה בירקות. "אנו חיים באזור שעיקרו חקלאות. אין עתיד, אין תעשייה, אין תיירות ללא חקלאות בבקעת הירדן, וכך גם אין עתיד לאזור כמקום מגורים. לכן, מקבלי ההחלטות צריכים לחשב ולדעת את הנתונים הנכונים לגבי כדאיות היבוא. אני מסכים עם כך שבמחיר גבוה לצרכן או במצב של חוסר בשוק יש צורך ביבוא נקודתי, אבל לא בצורה גורפת כפי שנעשה בשנים האחרונות, תהליך שגורם לי כחקלאי להפסיק לגדל בגלל חוסר כדאיות. כחקלאים ישראליים אנחנו לא יכולים להתמודד מול עלויות של חקלאים בטורקיה, שיש להם מים ללא הגבלה, שכר עבודה אפסי והוצאות שואפות לאפס. אין לנו סיכוי מולם, ומראש אנחנו מפסידים".

יעקב מציין כי "אם לא תהיה חקלאות, ההתיישבות תתפורר ושטחים יפונו. באופן אוטומטי ייווצר ואקום שיפגע בתושבי האזור, אבל לא פחות מזה יפגע גם בציבור, כי אין פיקוח על מחירי התוצרת, הרשתות גובות איזה מחיר שהן רוצות ואין מי שיגביל אותן, והיבוא אינו מוזיל את המחירים. זו לא  הדרך. הדרך להורדת המחירים היא לחזור ולתמוך בחקלאות שתהיה יעילה יותר, לתמוך בהשקעות טכנולוגיות כדי לקדם את המשק לעידן המודרני, כך שכל דונם יפיק יותר תוצרת".

הוא מסכם כי בגילו כבר לא יתחיל משהו חדש. "אין לנו ארץ אחרת ואין לנו אופציות, לאן נלך אחרי 45 שנה. חקלאות וציונות היו ערכים מובילים במשך שנים בעם ישראל ובשלטון בישראל, וכיום כבר לא ברור מה מוביל את הגישה שהשתנתה.

ליעקב אישיות מדהימה. הוא נחרץ ורהוט, מה שנקרא מלח הארץ, חקלאי בכל נימי נפשו ונשמתו, איש שהאדם והאדמה לנגד עיניו. יעקב פירק בצער רב חממות ועקר שטחים, והעצב ניכר בפניו ובדיבורו.

אנו מברכים את יעקב גפני ומשפחתו בבריאות, שמחות והצלחה, ומאחלים לו שימשיך בברכה לעבד ולהתפרנס מהמשק שלו עוד שנים רבות.