מי באמת קובע את מחירי הירקות והפירות לצרכן?

תגובה זו התפרסמה ב"דה מרקר", כתגובה לכתבה שהתפרסמה בנושא.

בעקבות הכתבות של מירב ארלוזורוב מ"דה מרקר" (23.5.21 ו-25.6.21), אולי הגיע הזמן אחת ולתמיד להבהיר לכולם מה קורה למחירי הירקות והפירות בדרכם מהחקלאי ועד לצרכן, ומדוע זה בגדר עלילת דם לומר, ש"הפירות והירקות בישראל יקרים, וימשיכו להתייקר – בגלל החקלאים".

הוצאות הגידול של ירקות ופירות גבוהות וכוללות בין השאר: הכנת השטח, שתילים וזרעים, ציוד חקלאי, הוצאות מים, העסקת עובדים. עוד בטרם נקטפה התוצרת, החקלאי כבר יכול להעריך מה הוצאותיו על כל קילוגרם תוצרת, והוא ינסה להחזיר לפחות את הוצאותיו ועליהן ינסה להרוויח מעט למחיתו. החקלאי לא יכול "לעשות קופה" של רווחים, כי ממנו רק מתחילה דרך השיווק, שבתוכה המחיר שקיבל יכול להוות רק כשליש עד מחצית ממחיר המכירה.

ניקח לדוגמא עגבניות. כיום עולה לגדל קילוגרם עגבניות 3.5 ש"ח, וכשאותו ק"ג עוזב את המשק של החקלאי, המחיר שהחקלאי מבקש עבורו הוא כ-4.0 ש"ח. הפלא ופלא, אם כך איך תסבירו את העובדה, שבאותו יום שהחקלאי קיבל מחיר בטווח כזה, אותו פרי או ירק נמכר לצרכן בסכום כפול ויותר בנקודות המכירה.

דוגמא נוספת היא תפוחי האדמה, שהשנה במשבר גדול. יבולים גבוהים גרמו לעודף, והמחיר לחקלאים קרס. עלות הייצור היא כ-1.6 ש"ח לק"ג, והחקלאי מקבל כיום בממוצע 1.2 ש"ח לק"ג. לפיכך, על כל ק"ג מפסיד החקלאי כ-40 אגורות, והשנה מדובר בהפסד של יותר מ-50 מיליון ש"ח לכלל המגדלים. עם כל זאת, ולמרות שהמחיר לחקלאים נפל, הציבור ממשיך לשלם 5.0-3.3 ש"ח לק"ג. כלומר, המתווכים בין החקלאים לבין הציבור גוזרים בענף קופון מטורף: ביום שלישי קונים מחקלאי שמטפל בגידול בשדה יותר מחצי שנה, אוסף, אורז ומקרר, במחיר של 1.2 ש"ח לק"ג ומוכרים ביום רביעי ב-4.0 ש"ח לק"ג בממוצע. ממש לא רע… החקלאי מפסיד כ-25% והמוכרים מרוויחים יותר מ-100%. ומי שמרגיז את כותבת המאמרים הם עדיין החקלאים.

הגיע הזמן להבהיר מי קובע את מחיר המכירה, ובוודאות זה לא החקלאי. מרגע שהתוצרת יוצאת מהחקלאי לשוק הסיטוני או לרשתות שיווק, מתחיל תהליך של קביעת המחיר מחדש. יש נקודות מכירה בחנויות ירקות ופירות, בסופרמרקטים וברשתות השיווק, בהן מקפיצים את המחיר בהתאם להערכתם את הביקוש הצרכני. ברצותם יוזילו את המחיר אף מתחת למחיר בו רכשו את התוצרת, כדי למשוך את הצרכנים לרכוש מוצרים אחרים, וברצותם יקפיצו את המחיר שרכשו מהחקלאי ב-100% וב-200%, לפי שיקוליהם העסקיים.

לכן כל ההכרזות הפופוליסטיות, לפיהן החקלאי הוא שאחראי בלעדית למחירים, אינן נכונות, והן מכוונות להסיט את האש בעיקר מכוחן של רשתות השיווק, שעושות במחירי התוצרת כרצונן, ברצותן יוזילו וברצותן ייקרו. יש לציין כי הרשתות עצמן מייבאות תוצרת חקלאית, כביכול בתירוץ של הוזלת המחירים לצרכנים, אבל אם תיבדק שרשרת היבוא, יימצא לא רק שהתוצרת המיובאת נחותה מן התוצרת הישראלית, אלא שמחיר המכירה לא הוזל כלל, ואולי אפילו עלה.

הגיע הזמן שהמדינה באמת תתחיל להגן על החקלאים שלה. בגידולים ה"מאוימים" ביבוא, כמו עגבניות, החקלאי לעתים קרובות מדי אינו זוכה להחזר הוצאותיו, ובו זמנית גם מואשם ב"רצח" המחירים. גידולים מרכזיים אלה לבסוף ייזנחו על ידי החקלאים, ונראה אז מה יאמרו עיתונאים ויועציהם נוכח טענות הצרכנים שהמחיר לא רק לא הוזל אלא התייקר ועל כך שיש מחסור וכי התוצרת גרועה.

ביטחון המזון בדרך להפוך לביטחון בעלי ההון.

מאיר יפרח ואורן ברנע

מזכירי ארגון מגדלי ירקות