החקלאות לא עוצרת גם תחת אש

מאיר יפרח

תמיד אנו חוזרים ומזכירים שהחקלאים הם שמחזיקים את אדמות המדינה, במיוחד בגבולות, וכי אין מקור פרנסה אחר לכל היושבים בקצות הארץ. בימים אלה, חקלאות עוטף עזה, כמו בשאר גבולות הארץ, היא דוגמה נפלאה לאחיזת האדמות תחת איום ביטחוני מתמיד. אכן, בעת כתיבת שורות אלה, בשיא ימי הלוחמה של "שומר החומות", קיבל העוטף כ-50% מהטילים שנשלחו לארץ, ולמרות זאת, החקלאים המשיכו לייצר, לעבוד, לקטוף ולשווק תוצרת חקלאית לאוכלוסיית ישראל. כך היה גם בימי הקורונה וכך סיפקו החקלאים את ביטחון המזון בכל המלחמות והמבצעים שעברה ישראל מאז הקמתה. 

איזו הידרדרות מחשבתית חלה במהלך כל השנים בכל נושא החקלאות בישראל. המדינה הפקירה את הערכים הציוניים, כולל גאוות התוצרת החקלאית, תוך הזנחת ביטחון המזון, ומשעבדת את עצמה לטייקונים ולרודפי בצע והתעשרות בקלות. כמה חקלאים היו בשנות השבעים והשמונים וכמה יש כיום. הדור הצעיר בורח מעיסוק זה בגלל יחסה של המדינה, על אף החדשנות שבו והאתגרים הנפלאים שהוא יכול להציב לצעירים. ההשקעות הופסקו, את היצוא חיסלו, את היבוא קידמו לערך עליון, ואיש הישר בעיניו יעשה. 

עכשיו רוצים לעשות לחקלאות וידוא הריגה ולהעלות את מחירי המים, כדי שכך יחסלו גם את מה שנשאר. מאות אלפי דונמים של גידולי תעשייה מעובדים בצפון, אבל פשוט כבר לא כדאי לגדל, והשטחים מושכרים לגורמים אחרים, בעיקר על ידי הקיבוצים, שזה עיקר הכנסתם. עגבניות, שעועית, אפונה ותירס לתעשייה הם גם נותני עבודה למפעלי התעשייה באזורים מוכי אבטלה, כמו חצור, נהריה, מגדל העמק ועוד, וגם את המפעלים מחסלים ביבוא של ירקות קפואים. 

אני מקווה שתקום סוף סוף ממשלה יציבה, שתדע לתת אופק לכל התחומים וגם לחקלאות. אני מקווה שסוף סוף יאשרו תקציב למדינה, כי אחרת כל פעולה היא בניוטרל. נקווה שהשר שימונה על החקלאות ישים בסדר עדיפות את הייצור בשוק המקומי,  כי זה מה שנשאר, שיפעל להפסיק את ההפקרות של יבוא פרוע מארצות עוינות, שתומכות בטרור נגדנו, ושיקים שוק סיטוני חדש. כל אלה יאפשרו הכנסת דור צעיר לחקלאות, השקעות, הוזלת המים, הוזלת העסקתם והסרת מכסות של העובדים בחקלאות. לכל זה לא צריך תקציבי ענק של מיליארדים, צריך רק אהבת האדם, החקלאי והמדינה.

במשך חמישה עשורים אנחנו נאחזים ביישובי העוטף ועושים, כמו שאומרים, חקלאות לתפארת. מספקים לאורך כל השנה שמונים אחוזים מהעגבניות ומתפוחי האדמה בישראל, בנוסף לעוד מגוון ירקות, הכול מהעוטף. כל זה אנו עושים לצד קשיים שמוערמים עלינו בזה אחר זה ומול יבוא חסר אחריות שמאיים לייבש את כלל חקלאי ישראל וביניהם גם את חקלאי העוטף, שמובילים בגידול כמה ממיני הירקות המאוימים ביותר ביבוא. 

התושבים חיים בעוטף כמו ברולטה רוסית, מקרה טרגי רודף מקרה נוסף, והפעם שילמו בחייהם גם שני עובדים תאילנדיים זרים, שהם חלק מהותי מהעבודה החקלאית, שאין לו תחליף, עובדים שבסך-הכול באו ממרחקים כדי לפרנס את משפחותיהם. האמת, נס משמים, כי האסון היה יכול להיות גדול יותר, ונסים לא קורים כל הזמן, גם לא בקרב המשפחות שחיות ללא מיגון ראוי בבתיהם. 

הלוואי שיהיה זה הסבב האחרון, אבל לצערנו אנחנו ריאליים.

כך חיים התושבים בעוטף, ובהם החקלאים, בחשש מתמיד, בטראומה מתמשכת, אבל מכאן לא נזוז.

מאיר יפרח