פעם בבחירות דיברו על מהות, על עקרונות, על יעדים, מה טוב למדינה, והיום הדברים נשמעים יותר כסיסמאות. 

פעם גם דיברו על חשיבותה של חקלאות ועל שמירה על המגזר החקלאי, אבל לצערי כיום נדחקנו לקרן זווית. שמתי לב שאף מפלגה לא הרימה את דגל החקלאות, זה נושא זניח, מגזר מובן מאליו, מגזר לא גדול ולא אלקטורלי, שלא צריך להשקיע בו, להקצות לו תקציבים, לתכנן את עתידו, לבנות לו דור המשך.

לא שמעתי מלה על ריאות ירוקות, על ביטחון המזון, על מיחזור מים. לא מזכירים את הפרחת הנגב, את השמירה על הערבה, הבקעה, הגולן והגליל, שם יושבים חקלאים ונאחזים בקרקע על אף כל הקשיים. במקום לחבק את החקלאים, חונקים אותם בהחלטות רדיפה מנהליות של שימוש חריג, מעודדים יבוא מתחרה, עוצרים השקעות ומחקר ועוד ועוד, ובדרך בטוחה כזו הופכים יותר ויותר חקלאים לפושטי רגל.

בנוסף, משאירים את ההחלטות לגבי החקלאות בידיים שאינן מבינות בחקלאות, בידיים של עסקנים שאין להם אמונה בחקלאות, שחושבים שאין לה כל ערך מוסף, שמיישמים על גבה תורות כלכליות מופרכות. דבר כזה לא ניתן לראות במדינות העולם, שמטפחות את החקלאים בכל דרך אפשרית.

לא קרה בכל שנות קיום המדינה שהחקלאות נלחמה במשרד החקלאות ולא מהווה שותפה של המשרד מול האוצר. אין זה פלא במצב כזה, שלעתים אפשר למצוא אוזן קשבת יותר במשרד האוצר מאשר במשרד החקלאות. 

לכן, אם אין אני לי מי לי, ועל מנהיגי החקלאים להתארגן ולשמור חזית אחידה, כדי לשמור על האינטרסים של ההתיישבות והחקלאות בישראל מפני הבאים לכלותה.

מאיר יפרח