הקורונה כמשל

מאיר יפרח

זה שנים שאנו מתריעים וזועקים לשווא בפני משרדי החקלאות והאוצר, שיש לשמור על החקלאים ועל הפריפריה, שביטחון המזון חיוני למדינת ישראל מכל היבט ביטחוני, כלכלי, חברתי ומוסרי. אולם, רדיפת הבצע של יבואנים למיניהם מצד אחד ואובססיה של פוליטיקאים ושליחיהם מצד שני, תחת סיסמאות של פתרון פער התיווך ויוקר המחיה, הרסו כל חלקה טובה באמצעות יבוא חסר אחריות ופרוע, בלי לחוס על החקלאים ואולי אפילו במטרה לשבור את רוחם ולפגוע בהם.

אם היבוא היה מופעל רק בזמן משבר של מחסור חמור או של מחירים חריגים, לתקופות קצרות בלבד, אולי אפשר היה להבין, אבל מרגע שגם באוצר וגם בחקלאות הפך ל"אטרף" של כל מה שזז, היה לנו חשש כבד שמאחורי היבוא מניעים פסולים.

לצערי, היבוא לווה גם בצעדים של ויתור מוחלט על הקמת שוק סיטוני חדש, דוגמת השווקים המתקדמים שהוקמו במדינות העולם המערבי. ויתור זה נתן כוח בלתי מוגבל לרשתות השיווק ואפשר להם להתעמר בחקלאים התלויים בהם. היו אף רשתות שניצלו את היתרי היבוא כדי לפטור את עצמם באורח כמעט מלא מרכישת תוצרת מקומית, תוך התבססות בעיקר על יבוא מטורקיה.

ומה התוצאה של היבוא המופקר: לא חל שינוי ביוקר המחיה ובוודאי לא בפער התיווך. הציבור לא נהנה והחקלאים הלכו וקרסו. עם מכס ועם פטור ממכס, גרפו היבואנים לכיסם הון רב.

לא היה סיכוי שהחקלאות הישראלית תצליח להתחרות עם טורקיה, מרוקו ואפילו ספרד, ארצות בהן המים מסובסדים, התשומות נמוכות, ועלות העובדים זולה. למעשה משרדי האוצר והחקלאות הרסו את הבית היהודי בחקלאות ובנו את הבית הטורקי. יש דברים שלא נסלחים גם ביום כיפור, וייקח שנים לתקן פשע זה. בינתיים, חלק מהחקלאים ברח מהחקלאות וזנח שטחים, וחלק פשוט לא  עמד בזה ופשט רגל. המושבים והקיבוצים בסכנה של שינוי כל המרקם החברתי, ונראה שעם התנהלות הממשלה בשלוש מערכות בחירות ובבזבוז מיליארדים, איזו חשיבות יש בעיניהם לחקלאות, שהיא הבסיס לביטחון המזון בישראל, הפרנסה העיקרית באזורי הגבולות והפריפריה, שומרת השטחים הירוקים. כל זה הפך לסיסמאות, שאף אחד לא רצה לשמוע עליהן, לא בקרב קובעי המדיניות ולא בקרב הציבור. החלום הציוני הפך לפופוליסטי.

אירוע אחד חריג הפך את התמונה על פיה. מגפת הקורונה.

למרות הנזקים הכבדים של הקורונה, ואלה שעוד שיבואו, בבריאות הציבור בכלכלה, ברקמה החברתית, האירוע הקשה הזה חשף את שאנו יודעים ומתריעים עליו זמן רב. לציבור הצרכנים המודאג נאמר ש"בוודאי, התוצרת המקומית יכולה לספק את מלוא הצריכה", וזאת כאשר הם יודעים בבירור שהנזקים החמורים שגרמו לחקלאות בצעדיהם כבר נעשו, ולא מעט חקלאים פשטו רגל או צמצמו שטחים.

לצד היבוא הפרוע, בתמיכתם של השר והמנכ"ל, מחירי המים נשארו גבוהים, לא פטרו חקלאים מאגרות וממיסים מיותרים, למעשה חיסלו את מנהלת ההשקעות, תקציבי משרד הועברו לגרעינים תורניים, היצוא התרסק ללא עידוד ותמיכה. לצד זה אפשרו לרשתות השיווק לחגוג בפער התיווך. בתוך חוסר ודאות זה החקלאות הלכה וקרסה, ובמצב זה פגש אותה משבר הקורונה.

הקורונה חשפה את פרצופם האמיתי של מי שדאגו לחסל אותה במשך השנים, וזה יכול לקרות בכל ענף שמופקר לחסדי מדינות זרות ולחסדי היבואנים.

הציבור נחרד וביקש להבטיח לעצמו הספקת מזון מקומית, טרייה ושוטפת, והמנהיגים אמרו שלא תהיה בעיה. פתאום הם סומכים על החקלאים, אלה שעשו הכול כדי למחוק אותם, אלה שהצליחו לשרוד כנגד כל הסיכויים, החקלאים הנפלאים של ישראל.

האם בכך יבוא סוף להפקרות? האם ישמרו על הייצור בשוק המקומי? האם יבינו שביטחון המזון אינו סיסמה אלא משהו שצריך לשמור עליו מכל משמר? האם אנחנו נכנסים לעידן חדש? לביטול היבוא הפרוע? לביטול מכסות ואגרות על עובדים זרים? להוזלת המים? להקמת שוק סיטוני חדש? למתן רשת ביטחון לחקלאים? לעידוד דור המשך צעיר לחקלאות? לשמירה על משקים קטנים ועל משטר הנחלות? לתקציבים במנהלת ההשקעות, בהדרכה ובמחקר? להלוואות בערבות מדינה? לתמיכה ביצוא? לשמירה על מועצות הייצור? להגדלת ההשתתפות בביטוחי קנט? ועוד. ימים יגידו.

הייתי רוצה להאמין שלקח זה יילמד, שיבינו עד כמה חשוב לתמוך בחקלאות ובחקלאים, לאהוב אותם ולהודות להם, עד כמה ההשקעה בהם ראויה ומשתלמת.

יש להחזיר את השוק המקומי בכל הענפים לחקלאי ישראל.