כשתיאלם תרועת פסטיבל הבחירות, נישאר עם תחושת גועל מתעמולה והשמצות חוצות גבול, ממיני ניירות מצע שסובלים הכול, ועם מציאות חיים בכל התחומים שדורשת מעשים ולא רק דיבורים.
וכרגיל, החקלאות נשארת בשוליים, מי באמת זוכר אחרי בחירות שזהו קומץ אנשים, שזקוקים שיסתכלו להם בעיניים, שיחבקו אותם ויכירו בגודל הקשיים, שלפחות ינסו להיכנס קצת לעומק ולהבין במה מדובר, ואם לא מתכוונים לעזור, לפחות שלא יפריעו.
החקלאות מרגשת את הפוליטיקאים כשהם מגיעים לשטח, הלב שלהם נקרע כשחקלאים לא מצליחים לעבוד בשדות מול איומים מעבר לגבול, הם מתגאים בהישגי החקלאים בכל מקום שאליו יגיעו בעולם ובו כבר יגלו ששמה של החקלאות בישראל כבר יצא למרחוק מזמן. אבל תכל'ס, כשבאמת בא הזמן לפתור בעיות בנות שנים, להושיט יד, להיפתח להבנה איך החקלאות עובדת, מה באמת מעיק על החקלאים, אז הפוליטיקאים חוזרים לסיסמאות של שוק חופשי, פער התיווך, יוקר המחיה, סיסמאות שזרות לחקלאי בעבודתו היומיומית.
אנחנו ממשיכים ואומרים שהחקלאות והחקלאים מחזיקים את הגבולות, שומרים על הריאות הירוקות מפני השתלטות בטון ומלט, מהווים עוגן תמידי לביטחון המזון הטרי במדינת ישראל בכל ימות השנה, בכל מצב, אבל שנים רבות איש באמת אינו שומע.
אבל אנחנו, ציבור החקלאים, גם אופטימיים ללא תקנה, אחרת לא היינו קמים כל בוקר בהתרגשות ובסקרנות ליום החדש, להפתעות ולאתגרים שהוא מכין לנו, ולכן בכל זאת נקווה שהפעם, סוף סוף הפעם, הדברים לא רק ייראו אחרת אלא גם יבוצעו אחרת.
מאיר יפרח