הדלעת
שמות
| · איטלקית: zucca
· אירית: puimcםn · אנגלית: 1. gourd 2. pumpkin · ארמית: קרא · בולגרית: тиква · גרמנית: Krbis · הולנדית: pompoen
|
· ספרדית: ayote
· ספרדית: calabaza · ערבית: قرع · פולנית: dynia · פורטוגזית: abףbora · פינית: kurpitsa · צרפתית: citrouille · רוסית: тыква
|
השם Pumpkin מקורו במילה היוונית ""pepon שמשמעותה "מלון גדול". ה- "pepon" שונתה על-ידי הצרפתים ל – "pompon", והאנגלים הפכו את ה- "pompon" ל- "pumpion". המתיישבים האמריקאים שינו את השם מ – "pumpion" ל – "pumpkin".
היסטוריה
מקור הדלעת הוא ביבשת אמריקה. מעריכים כי זיהוייה והשימוש בה החל כבר כ- 7000 שנה לפני הספירה. פירות מוקדמים אלה נצרכו בעיקר בשל הזרעים האכילים שלהם, אך גם בשל בשר הדלעת שנחשב גם הוא, כבר אז, למקור תזונה חשוב.
האינדיאנים השתמשו בדלעת כמרכיב חשוב בתזונתם מאות רבות לפני שהמתיישבים החדשים הגיעו לחופי אמריקה. בין כל הפירות והירקות של האינדיאנים הדלעת הייתה אחת מקבוצת גידולים שנקראה "שלוש האחיות", וגדלה עם תירס ושעועית.
בשבטי האינדיאנים הגברים צדו והנשים היו אלו שטיפלו ביבולים. בכל אביב האדמה הוכנה מראש, והנשים חפרו בזהירות גומות לשתילה. בכל גומה הניחו דג, זרעי דלעת, זרעי תירס וזרעי שעועית וכיסו את הגומה. הדגים המתים היו אלה אשר דישנו את האדמה עבור הזרעים. גבעול התירס סיפק תמיכה לצמח השעועית לצורך טיפוס, והדלעת כיסתה שטח אדמה גדול לצורך הרחקת עשבים שוטים מהשורשים. בסתיו, שדות שלמים התמלאו בתירס, שעועית ודלעת אשר צמחו ביחד כמו "שלוש האחיות" מהמיתולוגיה האינדיאנית, המתארת את בריאת העולם, וסיפקו מזון לאנשי השבט.
היו אלה האינדיאנים אשר העבירו את זרעי הדלעת לצפון אמריקה, שם טופחו הדלעות המבויתות האשונות על ידי המתיישבים. אלה הבינו במהרה את ערכה של הדלעת, ומהר מאד התחילו לגדל אותן בעצמם. כמו בימינו אנו, החלוצים השתמשו בהן בדרכים רבות החל מקינוחים ועד סוגי נזיד. מעריכים כי המקור הרחוק של פשטידת הדלעת הוא במתכון בו המתיישבים הסירו את כיפת הדלעת, הוציאו את הזרעים ואז מילאו אותה בחלב, תבלינים ודבש. לאחר מכן הדלעת בושלה מעל גחלים של אש שכובתה.
לאחר גילוי העולם החדש, הוצגה הדלעת לעולם הישן. דלעות מזנים ותיקים כמו ה"תפוז,(Orange) ה"אגס מפוספס", ,(Striped Pear) וה"כתומה מיובלת", (Orange Warted), הגיעו לאירופה במאה ה -.16 אלו ואחרות מופיעות באיורים אירופיים מהמאות ה -16 וה – 17.
פרי הדלעת מוכר לכולנו מאגדות וסיפורי ילדים ועמים, בכל תרבות יש התייחסות לדלעת, החל מסיפורי האחים גרים וכלה בליל כל הקדושים האמריקאי הנחגג ב-31.10, מדי שנה.
הדלעת משמשת לפיסול והיא תופסת מקום של כבוד מדי שנה בתחרויות המבוססות על שיאי גודל ומשקל בעולם הצומח ( ספר השיאים של גינס).
בארצות הברית מגודלות הדלעות גם לצורכי קישוט, ומתקיימות תחרויות פופולאריות רבות לגידול הדלעת הגדולה ביותר. זהו תחביב עממי פופולארי. למגדלים ישנן טכניקות רבות בנושא, לעתים סודיות, הכוללות האבקה ידנית, הסרת כל הדלועים פרט לאחת מן הצמח, והזרקת דשנים או אפילו חלב ישירות אל תוך הצמח. ישנם ספרים רבים שנכתבו בנושא זה. הדלעת הגדולה ביותר אי פעם שקלה 720 ק"ג, וגודלה בניו- המפשייר. היא הייתה מזן "ענק אטלנטי" ("giant atlantic pumpkin"), אשר אוקלם לגידול בידי חוואים נלהבים בסוף המאה ה-19.
צמחי דלעת נפוצים כיום בחצי הכדור המערבי.
בוטניקה
הדלעת, נמנית עם משפחת הדלועיים (Cucurbitaceae) הכוללת כ – 90 סוגים וכ-750 מינים.
מרבית המינים נמצאים, בטבע, באזורים טרופיים וסובטרופיים. מיעוטם באזורים הממוזגים, ומאופיינת ברגישות לטמפרטורות נמוכות, גדילה מהירה ומשתרעת.
רוב המינים חד- שנתיים וחד- ביתיים (monoecious). אולם קיימים מינים שהם דו ביתיים (dioecious) ובהם זכר ונקבה, ומינים שפרחי הנקבה שלהם מכילים גם אבקנים (andromonoecious) .
צמח הדלעת הוא חד ביתי (כולל הן פרחים זכריים והן פרחים נקביים, וצבעיהם צהובים). הדלעת היא פרי, וקרובה למלפפון.
המיקום פילוגנטי (הקובע את החלוקה לסדרות ולמשפחות תוך שמירה על הסדר הטבעי), של משפחת הדלועיים ביחס למשפחות אחרות, נתון בויכוח בין הבוטנאים. אך קיימת הסכמה רחבה, כי בהגדרת ההיררכיה הטקסונומית, הממיינת, שמדובר במשפחה מתקדמת.
לשבעה-עשר מסוגי הדלועיים יש, בנוסף לטיפוסי הבר, צמחים מתורבתים, אולם רק לשלושה מהם יש חשיבות כלכלית רבה וכלל עולמית :
Cucurbita – הכולל את הקישוא ואת הדלעת למאכל.
– Cucumis הכולל את המלפפון והמילון,
וה – Citrullus – שעמו נמנה האבטיח המתורבת.
דלעת – Cucurbita pepo Linnaeus
Cucurbita maxima ex Duchesne Lamarck
Ccucurbita moshata (Duchesne ex Lamarck) Ducheesen ex Poiret
הסוג Cucurbita כולל למעלה מ – 20 מינים. חמישה מהם תרבותיים, אך רק ל – 3 מהם, המצוינים מעלה, חשיבות כלכלית רבה.
מקור ה – Cucurbita Moschata, במרכז ודרום אמריקה.
האב הקדמון של ה – cucurbita moschata עדיין אינו ידוע. יחד עם זאת, מחקרים חדשים אודות הקשרים הגנטיים בין cucurbita taxa מבוית ולא מבוית, בעיקר בהתבסס על DNA, מעלים את הסברה שמוצאו בשפלת אמריקה הדרומית.
ראיות ארכיאולוגיות לקשר בין הסוג curcubita לאדם חוזרות אחורה עד ל – 5000 שנים לפני הספירה.
Cucurbita moschata הוא סוג ה – cucurbita העמיד ביותר לחום והנפוץ ביותר באפריקה, בעיקר בדרום אפריקה. לאחר גילוי העולם החדש, הזן הוצג לעולם הישן.
מקור ה-Cucurbita Maxima הוא בדרום אמריקה.
Cucurbita andreana נחשב לאב הקדמון של הזן.
מקור זן זה באזורים החמים יותר בדרום אמריקה, ובאזורי השפלה הלחים של בוליביה.
זרעים של Cucurbita Maxima שנמצאו בפרו תוארכו כשייכים לשנת 1800 לפני הספירה.
מקור ה-Cucurbita Pepo הוא במקסיקו, שם בוית לפני לפחות 5000 שנה.
נטען כי הזן בוית בנפרד במקסיקו ובארצות הברית, שכן נתונים ממחקרים ארכיאולוגיים ומולקולאריים מציעים כי שתי שושלות של taxa מבוית קיימים בתוך Cucurbita pepo.
הזן הוצג לאירופה במהלך המאה ה-16 יחד עם זני ה – cucurbita האחרים.
תיאור בוטני
הדלעת היא צמח דו פסיגיים, המפתח גבעול ראשי ועלים פשוטים הנישאים על פטוטרות. כל מפרק מהווה אתר בכוח ליצירת ענף, פרח וקנוקנות.רובם יוצרים 10-3 ענפים ראשיים ומפרקיהם התחתונים – ענף אחד למפרק. הענפים הראשיים מפתחים ענפים משניים ואלו מפתחים ענפים שלישוניים, וכן הלאה.
גדילה מהירה ומשתרעת אופיינית לגידול זה.
בדלעות מסוימות הגבעול הראשי והענפים הראשיים מגיעים לאורך של – 10 מטרים ויותר.
צורת גידול הצמח דומה, וצורתו וצבעו של הפרי משתנות. קל יותר לעשות את ההבחנה בעזרת התבוננות בגבעול הפרי ובעלים.
ל – Cucurbita mostacha גבעול פרי קשה, זוויתי ומעוגל שמתרחב בקצהו, ועלים ששוליהם מחורצים במידה מתונה. עלים גדולים ושעירים, שלוחות ארוכות קשות וגזע שעיר, עלי גביע גדולים. סוגים: אגוז-חמאה (butternuts)
ל – Cucurbita maxima גבעול פרי רך ומעוגל שלא גדל בקצהו, ועלים נטולי חרצים. עלים גדולים ושעירים, שלוחות ארוכות ורכות, גזע שעיר.סוגים: קישוא בננה, קישוא חמאה, banana squashes, buttercups, hubbards and marrows
ל – Cucurbita pepo גבעול פרי זוויתי שמתעבה קצת לעיתים בקצהו, ועלים קוצניים ובעלי חרצים ושוליים דמויי כף יד. גבעול מחומש צלעות (גזע) קוצני ועלים קשים. סוגים : acorn squashes, cocozelles, pumpkins, crooknecks, scallops, spaghetti squashes and zucchinis
השורש – שיפודי ומערכת שורשים משנית מסועפת המתפתחת ממנו. היחס שבין השורש הראשי לשורשים הצדדיים תלוי מאד במשק המים שבדרכו של השורש המתפתח. ככל ששכבת הקרקע העליונה יבשה יותר – יעמיק השורש הראשי ואת הסתעפותו יתחיל עמוק יותר. ברוב תנאי הגידול המתורבת השורש שטחי למדי. השורשים המשניים ממשיכים להתפצל עד שכל שכבת הקרקע העליונה מלאה רשת של שורשים עדינים. נפח בית השורשים עשוי להגיע עד ל – 28 מ"ק.
זרעי הדלעת – גדולים, מרובים ובהירים. ידועים זנים שפותחו במיוחד לשם אכילת הזרעים, ובתוכם גם זנים בעלי זרעים מחוסרי קליפה. .
פרחי הדלעת –. צהובים – כתומים, והם גדולים, כ – 12 ס"מ קוטר. יש שני מיני פרחים: זכר ונקבה, ורק לנקבות הפוטנציאל להתפתח לפרי. אפשר לזהות פרחי זכר ונקבה ולהבדיל ביניהם בקלות. העוקץ של פרחי הזכר ארוך ודק, ואילו העוקץ בפרחי הנקבה קצר, והשחלה (הדומה בצורתה לפרי) בולטת ומצויה בין העוקץ ובין עלי הגביע המאוחים.
פרי הדלעת – קיימת רב גוניות רבה בצורת הפירות, בגדלם ובצבעם.
בתוך המינים השונים ניתן למצוא פירות בעלי צורות עגולות, פחוסות, מעוקלי צוואר, כאלה המזכירים בצורתם אגס, לימון, בצורת סביבון, בצורת טורבן שטוח, בצורת פעמון, ועוד.
משקלם (ברוב הזנים) נע בין 2 עד 28 ק"ג. בזנים הגדולים יותר משקלו 18-36 ק"ג בממוצע. בזנים המיועדים לתצוגה פרי יכול להגיע גם למשקל של 720 ק"ג ואף להירשם בספר השיאים של גינס.
קליפת הפרי קשה, צבעה משתנה ויכול להיות בהיר, ירוק, בגוונים הצהובים והכתומים, עם פסים או בלעדיהם.
מחזור החיים – והשפעת גורמי סביב
תהליכי הנביטה – עד להגחת השורשון מקליפת הזרע – והתארכות הנבט – עד להגחת הפסיגים אל פני האדמה – הם אוטוטרופיים, המזינים את עצמם. הם מתבססים על אנרגיה המופקת מחומרי תשמורת, ואשר בזרעים ממשפחת הדלועיים, נמצאים בפסיגים.
הדלעת אוהבת חום ולכן הטמפרטורה השוררת במהלך נביטתה היא גורם סביבתי המשפיע על נביטתה. הם רגישים לטמפרטורה נמוכה במהלך הנביטה.
טמפרטורת המינימום לנביטת דלעת עומדת על 12-16 מ"צ.
במידה ויונבטו זרעים אלו בחשיכה וב – 25 מ"צ, ינבטו הדלעות תוך יום יומיים..
הצמיחה הווגטטיבית: הצמיחה, מההצצה ועד להתחלת הפריחה, מתרחשת בשני שלבים עיקריים:
א. שלב ההתבססות – שבו הצמיחה איטית.
ב. שלב הצמיחה המהירה.
השלב הראשון מתחיל בהופעת פסיגים בפני הקרקע והוא נמשך 3-2 שבועות עד להתפתחות העלה האמיתי השני. בתקופה זו הנבטים רגישים לעקות סביבתיות כגון: יובש, טמפרטורות גבוהות או נמוכות מדי, מליחות, פטריות קרקע ועלים, וחומרי הדברה כימיים.
לפסיגים חשיבות רבה בתחילת הצמיחה משום שהם מתפקדים כאיבר פוטוסינתטי, וככל שהם גדולים ומפותחים יותר (תלות רבה בגודל הזרע) מתקצר שלב ההתבססות.
פגיעה בפסיגים מדכאת את הצמיחה, וככל שגדלה הפגיעה גדל גם העיכוב.
שלב הצמיחה המהירה מתחיל בעת התפתחות העלה השני והוא נמשך עד לתחילת החנטת הפירות. כשבוע לאחר ההחנטה הופכים הפירות למבלע חזק הצורך את רוב מוטמעי הצמח. הם גורמים בכך צמצום הולך וגובר בהתפתחות איברי הצמח הווגטטיביים עד כדי הפסקת צמיחתם.
הצימוח עד לשלב של כ – 5 עלים הוא זקוף, ומכאן ואילך חלה התארכות מהירה של פרקי הגבעול, וברוב הדלועיים המשך הצמיחה משתרע.
כאשר הצמח מגיע לשלב של 7-5 עלים מתחילים להתפתח, מתוך החיק שלהם ענפים. התפתחות הענפים מפוקחת על ידי שלטון קודקודי של הגבעול הראשי, וככל שהענף תחתון יותר התפתחותו מהירה יותר.
לגורמים אגרוטכניים, כגון: דישון והשקיה, ולגורמים סביבתיים כגון: טמפרטורה זמן ועוצמת קרינה השפעה ניכרת על קצב הצמיחה.
האבקה הפריה והחנטה
האבקה
העברת גרגירי האבקה מהאבקנים אל צלקת העלי נעשית, ככלל, על ידי חרקים, ובגידולי תרבות של משפחה זו על ידי דבורת הדבש. האבקה יעילה מצריכה העברת כמות מינימאלית מסוימת של גרגרי אבקה לצלקת.
בעבר הדלעת הייתה מואבקת על ידי דבורי Peponapis pruinosa, אך כבר לא עוד, קרוב לוודאי בשל רגישותן לחומרים מדבירי חרקים, וכיום בגידולים חקלאיים מסחריים היא מואבקת על ידי דבורת הדבש.
משרד החקלאות האמריקאי ממליץ על הצבת כוורת דבורים אחת לשטח של 4000 מטר רבוע. גננים אשר להם מחסור בדבורים, עושים לרוב שימוש בהאבקה ידנית.
האבקת פרחי הדלעת נעשית באמצעות לקיחת אבקנים מפרח הדלעת הזכרי ומריחתם על פני פרח הדלעת הנקבי שהינו יחסית גדול יותר ורחב ממדים. דלועים אשר לא הואבקו בצורה מספקת לרוב תתחלנה לגדול, אך תפסקנה לפני התפתחותן המלאה. לעתים ישנן פטריות אשר בהן תולים הגננים את האשמה להפסקת הגדילה, אך הפתרון לבעיה זו כרוך בהאבקה טובה יותר ולא בקוטלי פטריות.
בגידול ביתי של דלעת בגינה יש להאביק את הפרחים בצורה ידנית באמצעות מכחול או בעזרת אחת מאצבעות היד.
שעות ההאבקה היעילות ביותר הן שעות הבוקר המוקדמות. דבורים מבקרות את הפרחים והאבקה מפרחי הזכר נדבקת לגופותיהם וכשהן מבקרות בפרח נקבי נדבקת לצלקת הדביקה. אחרי הצהריים, הפרחים מתנוונים לאחר פריחתם. פרחים חדשים נפתחים בעלות השחר של יום המחרת.
המועד הרצוי להבאת הדבורים אל השדה הוא כעבור 14-10 ימים ממועד תחילת הפריחה.
חיות גרגירי האבקה בתנאי שדה קצרה ועומדת על שעות ספורות בלבד. טמפרטורות גבוהות ולחות מועטה מצמצמות גם הן את משך חיות האבקה.
על אף הצורך במאביקים, בצמח הדלעת נפוצה האבקה עצמית.
הפריה
הצלקת בפרח הדלעת מתחילה להפריש תמיסה נוזלית יומיים לפני הפריחה. גרגרי האבקה נוחתים על הצלקת מעוררים אותה להפרשה מוגברת.
נביטת גרגר האבקה והתארכות הנחשון אפשרית בתחום רב של טמפרטורות (10-40 מ"צ) והטמפרטורה המיטבית שונה במינים השונים.
בתנאי מעבדה, ב – Snake Melon היה ב – 32 מ"צ, ואילו בתנאי שדה של אותו זן עמד על 38 מ"צ.
החנטה
החנטה היא תחילת גידול השחלה לאחר הפריחה. ברוב משפחת הדלועיים, שהדלעת נמנית בהם, מקובלת התפיסה שהתפתחות השחלה והפיכתה לפרי לאחר הפריחה מבוססת על גדילה ותפיחה של התאים שמספרם נקבע עוד לפני הפריחה. במקרים כאלה יש לגודל השחלה, בזמן הפריחה, משמעות לגבי פוטנציאל גודל הפרי.
ההחנטה מעוכבת על ידי פירות מתפתחים שחנטו קודם. מידת העיכוב תלויה בשלב ההתפתחות ובמספר הפירות המתפתחים שכן אלה מושכים אליהם את רוב המוטמעים. כתוצאה מכך ניתן להבחין בשדות רבים שפירותיהם נאספים בזמן ההבשלה, בגלים נוספים של החנטה.
טמפרטורת לילה הגבוהה מ – 17 מ"צ בלילה, והגבוהה מ – 35 מ"צ במשך היום מצמצמים את ההחנטה.
הורמוני צמיחה או כימיקלים בעלי השפעה על חומרי הצמיחה עשויים לשפר או לדכא את ההחנטה.
מתן אוכסין מבחוץ, משום שהבקרה ההורמונאלית לחנטה נעשית ע"י הצטברות אוכסין, מעודד את ההחנטה במילון. גם משיחת בסיס הפרח של המילון בלינולין המכיל AVG יום לפני סירוס והאבקה מלאכותית משפרת את ההחנטה.
השפעת גורמים סביבתיים על הפריחה וביטויי המין
משפחת הדלועיים, על שלל מיני הבר והתרבות שלה, מתאפיינת בעושר צורות של ביטוי המין. אפשריים שלושה טיפוסי פרחים: זכרי, נקבי ודו מיני, מהם נגזרים טיפוסי המין השונים של הצמחים.
הביטוי המיני של הצמח מוגדר או על ידי היחס המספרי בין הפרחים השונים, או על ידי מיקום והופעת הפרחים השונים.
צמח הדלעת הוא חד ביתי (כולל הן פרחים זכריים והן פרחים נקביים, וצבעיהם צהובים).
הפריחה מגיעה לשיאה 50-80 ימים שלאחר הנביטה הראשונה
הזנה מינרלית נאותה ובעיקר אספקת חנקן מגדילה את מספר הפרחים, ובעיקר את פרחי הנקבה, אם כי רמות גבוהות מדי של חנקן יביאו לדיכוי הפריחה. הפחתה בפריחה עשויה לבוא כתוצאה מחוסר איזון, ביחסים בלתי נאותים, בין היסודות השונים.
הטמפרטורה המיטבית לצמיחה וגטטיבית 30-25 מ"צ ביום ו – 18-17 מ"צ בלילה מביאה לפריחה מוקדמת.
טמפרטורות נמוכות יחסית מגבירה את הנטיה הנקבית במספר זני דלעת.
בדלעת מטיפוס Acron הנמנית עם המין C. pepo מופיעם ביום ארוך (14 שעות) כמעט רק פרחי זכר וככל שהיום מתקצר (עד 8 שעות) מוגברת הנקביות.
קרינה בעוצמה קטנה מפחיתה את מספר הפרחים ואת גודלם.
בדלעת מהמין C. mochata צמצום מלאכותי של העלווה עד לכדי 50% הגבירו את הנטייה הזכרית.
כימיקלים רבים משפיעים בצורות שונות על מערכת ההורמונאלית בצמח והכך היא עשויה להשפיע אל מועד הפריחה וביטויי המין בצמח. אפשר לומר באופן כללי, שחומרים המעודדים צמיחה מגבירים את הנטייה הזכרית, וחומרים המעכבים צמיחה מסיטים את ביטוי המין לכיוון הנקבי.
מטרות הטיפוח בדלעת
טיפוח יעיל דורש הכרה מדוקדקת של הביולוגיה של הפריחה וההתרבות המינית. רוב התכונות של הדלעת, כגון יבול רב, איכות מעולה או בכירות, הן מורכבות בעלות תורשה כמותית. ביטוין מושפע במידה רבה ע ידי גורמי סביב. תכונות אלו אינן נקבעות על ידי גנים יחידים כי אם על ידי גנים רבים שלכל אחד מהם השפעה מועטה.
גורמי סביב כגון: טמפרטורה, אור ולחות משפיעים על התבטאות הגנים.
השיטה הנפוצה בעבר, לשיפור תכונות כמותיות, הייתה שיטת "האבקה עצמית וברירה", היינו האבקה עצמית בצמחים נבחרים במשך דורות אחדים. נוספה "ברירת השושרות" ובה נעשית תחילה האבקה הדדית בין שני זני הורים הנושאים את התכונות הרצויות ואחר כך מספר דורות של האבקות עצמיות ובחירת שושרות בעלות צירוף תכונות משופר ליבול רב, איכות מעולה, בכירות, עמידות בפני מחלות ומזיקים, ועוד.
מטרות הטיפוח העיקריות בדלעות הן בשיפור איכות הפרי, הבכרה ובמבנה צמח שיחי. פירות המין C. maxima נחשבים, בדרך כלל, לבעלי איכות טובה ביותר, ובהם גם הזנים Delicious ו- Buttercup.
גם זנים מטיפוס Acron הנמנים עם המין C.pepo איכותם טובה מאד והביקוש לפרי זה רב בשווקים.
במין C.moschata, זנים מטיפוס Butternet איכותם מעולה והביקוש להם רב.
צמח הדלעת גדול מאד ומשתרע על שטח רב. טיפוח לזנים שיחיים או שיחיים למחצה הוא רב חשיבות, שכן בדרך זו קל יותר לגדל ולאסוף את הפרי מצמחים קטנים, וכן הם מתאימים לגידול בשטחי גינות קטנות.
במין C. maxima – זנים Gold Nugget ו – Sweet Mama הם שיחיים.
במין C. Moschata – הזן Butterbush שיחי, והזן Butternut Hybrid הוא שיחי למחצה.
במין C. Pepo הזנים Tabel king, Cinderella, Jersey, Golden – הם שיחיים,
והזנים – Jackpot, Tabel Ace, Spirit, Orangetti, Go-Getti – הם שיחיים למחצה.
במיניםC. Moschata ו – C. Maxima קיימת סבילות מסויימת לרוב המזיקים הפוגעים בדלעות.
המין C.Pepo מתאים יותר לאזורים קרירים בשל מחזור חייו הקצר ובדרך כלל הוא מבשיל את פירותיו תוך התחמקות מפגעים ומזיקים.
בין המטרות החשובות בטיפוח הדלעת, יש חשיבות רבה לטיפוח בפני עמידות למזיקים ומחלות.
אגרוטכניקה:
הכנת המצע
גידול הדלעת מתאים לקרקעות רבות ומגוונות, אך בהכנת המצע יש להקפיד שיהא מאוורר מאוד בשל רגישות הגידול למחסור בחמצן. על העיבוד המכין להיות מעמיק ויש לתחח לשם אוורור מרבי. באדמות כבדות רצוי לגדל בערוגות כדי לשפר את הניקוז.
אין חשש מפני דישון מוקדם בזרחן ובאשלגן בשל ספיחתם החזקה לחלקיקי הקרקע. לגבי החנקן מומלץ לתת מנה בסתיו לצורך פירוק טוב של שאריות צמחיות והגברת פוריות הקרקע.
זריעה ושתילה:
פיתוח ענף השתלנות בירקות שינה את המצב והנוהג של זריעה ישירה בשדות. לשתילה עשויים להיות יתרונות במצבים מסוימים על פני הזריעה, ובכל מקרה על החקלאי לשקול את ההשקעה הנוספת של השתילה מול הזריעה, שעיקריה הם:
1- אחידות השתילים מאפשרת את צמיחת הגידולים באופן שווה והגדלת הסיכוי לקבלת יבול אחיד ומרוכז. ליתרון זה משמעות בעיקר כאשר הזרעים מתקשים בנביטה והצצה באבטיחים פופליפלואידים.
2- מחיר זרעים גבוה והמגדל יכול לחסוך מעצמו את התקלות האפשריות בפרק הזמן שבין הזריעה להתבססות הנבט.
3- צפיפות עונות הגידול – כאשר החקלאי שואף לגדל יותר מגידול אחד או שניים בשנה, השתילה חוסכת זמן יקר, לעיתים אף של שבועות (זריעה, הכנת המצע), והחקלאי מוכן לגידול עוקב.
4 – גידול בעונה שולית – כאשר יש יתרון כלכלי בהקדמת הגידול באופן שתחילתו תהיה בתקופה קשה. העברת שלבי הנביטה וההתפתחות הראשונית של הנבט לתנאים מבוקרים במשתלה עשויה להקל מאד על גידול זה מחוץ לעונתו.
ניסויים השוואתיים רבים נערכו כדי לברר את המשמעות של השתילה לעומת הזריעה הראו:
צמח המתפתח מזריעה בשדה מתאפיין בשורש שיפודי מפותח ומעמיק, שהסתעפותו לרוחב מתחילה רק מאוחר יותר. לעומת זאת, לשתיל המתפתח בתוך דפוס יש מערכת שורשים מסועפת עוד בשלב הנבט ולאחר העתקתו לשדה היא מתפרצת לרוחב ונותרת שטחית יותר.
צמחים שמערכת השורשים שלהם שטחית רגישים ביותר למחסור זמני במים ועלולים להתמוטט בשל עקת מים או תקיפת גורמים פתגוניים המצויים בשכבות הקרקע העליונות.
צמח המתפתח משתיל השוהה זמן ממושך מדי במשתלה עלול לפרוח בהיותו קטן ממדים ופירותיו לעולם לא יגיעו לממד מסחרי כשמדובר בפירות הנקטפים בשלים כדוגמת האבטיח.
השתילה מגדילה את היבול הבכיר בהשוואה לזריעה ולכך עשויה להיות משמעות כלכלית רבה. לעומת זאת כלל היבול נטה לעיתים לטובת הזריעה ולעיתים לטובת השתילה.
שיטה נוספת, העומדת בין הזריעה והשתילה, היא "זריעה בנוזל" כאשר הזרעים מונבטים בתנאי מעבדה מיטביים. כשהשורשון מגיח, לאחר 24-48 שעות, מקליפת הזרע הוא מעורב בחומר ג'לטיני עם צירוף חומרי הזנה, ונזרע / נשתל בשדה באמצעות מכשור מתאים.
בכל מקרה, איכות הפירות אינה נקבעת על פי זריעתם או שתילתם אלא בעיקר מגורמים סביבתיים הפועלים בעת הגידול.
עומד הצמחים (מושג המתאר את צפיפות האוכלוסייה: מספר הצמחים ופיזורם בשטח) המתאים לגידול הוא זה שיביא למגדל הכנסה מרבית לאחר ניכוי ההוצאות.
בדלעת מומלץ לשמור על מרחק של 1.5- 1 מטר בין צמח לצמח כאשר מגדלים בשורה או לזרוע מספר זרעים בקבוצה ולדלל את השתילים שגדלו מאוחר יותר.
עומק הזריעה הרצוי עומד על כ – 4-6 ס"מ. מומלץ להרטיב את הזרעים ולהשרותם במים כדי להבטיח נביטה. במידה והזריעה בשדה היא לתוך שכבה רטובה אפשר להימנע מהצורך בהשקיית הנבטה.
דישון – צמח הדלעת מגיב היטב לדישון, והזנה מינרלית נאותה היא מאבני היסוד באגרוטכניקה. קיימת חשיבות רבה לזמינות היסודות המינראלים ברוב זמן גידולו ובעיקר בשלבי הגדילה המוקדמים.
אמנות הדישון הנכון אינה רק לגבי הכמות הנדרשת של יסוד זה או אחר אלא גם לגבי יצירת איזון מיטבי בין יסודות ההזנה השונים..
הדלעת תיהנה לגדול באדמה בדרגות חומציות שבין 6-7 pH . ל – pH חשיבות משום שהוא משפיע על קליטת היסודות המינראליים.
כמות החנקן העונתית הדרושה לגידול הדלעת עומדת על כ – 30 ק"ג/ד', אך באדמות שבהן הוא משתחרר כתוצאה מפירוק חומרים אורגאניים די בהספקת חנקן בכמות של 10-15 ק"ג חנקן/ד'. אותו יש לפזר בפרק הזמן שבין הזריעה והחנטת הפרי.
הדלעת צורכת כמויות גדולות של זרחן ואשלגן. האשלגן נקלט בשורשי הצמח. במצעים מנותקים תוספת אשלגן לתמיסת המזון היא הכרחית. מחסור בזרחן מעכב את התפתחות הצמח.
מגנזיום – בדרך כלל אינו חסר באדמות כבדות. סימני חסר במגנזיום יופיעו תחילה בכתמים בעלים. באדמות קלות ובמצעים מנותקים חייבים לספק מגנזיום בתמיסת המזון של הצמח.
הסידן, ויסותו וקליטתו נעשים על ידי ריכוזו בשורש. הספקה נאותה של סידן נחוצה לפעילות תקינה של ממברנות התאים.
הזנה בלתי נאותה מביאה להתפתחות צמח לא נורמאלי ופגיעה בכמות היבול ואיכותו.
את ההזנה המינראלית יש להתאים לשלב ההתפתחותי של הצמח.
השקיה
הדלעת אוהבה כמויות מים גדולות. קביעת הכמות הנדרשת תלויה בכלל-האידוי ובכל גורמי הסביבה המשפיעים על אידוי המים שיש להחזיר בהשקיה. הגורמים המשפיעים הם טמפרטורה, קרינה, לחות יחסית באוויר, המצע והשלב בהתפתחות הצמחים.
בקיץ מקובל לתת השקית הרוויה או השקיית הנבטה. בתקופת הצמיחה יש להמעיט בהשקיה ככל האפשר כדי לאפשר לצמחים ליצור מערכת שורשים מעמיקה.
מומלץ על השקיה בטפטפות משום שזו חסכונית יותר (מול השקיה בתלמים או המטרה) ומכיוון שההשקיה אינה מרטיבה את העלווה נמנעות מחלות ופטריות עלים שונות. במקרים רבים ההשקיה בטפטפות מצמצמת את בעיות העשבים השוטים ואף מגדילה את היבולים ואפילו מבכירה אותם, ולכך חשיבות גדולה בגידול האבטיח.
עקת יובש מצמצמת את הצמיחה עד להפסקה מוחלטת. עקת יובש זמנית בנבטים צעירים של דלעת (הוספת 60 מילימול PEG לתמיסת המזון למשך 24 שעות) גורמת לעיכוב הצמיחה ולנזק שניתן לתיקון חלקי בלבד.
השקיה מרובה של הדלעת סמוך להבשלת הפרי או בעת ההבשלה הרסנית לגבי איכותם. בתנאים אלו פרי הדלעת יהיה איכותי פחות, ציפתו רכה יותר וחלק גדול מהפירות יסדקו או ירקבו ובאופן כללי יגדל היבול שאינו ראוי לשיווק.
הדברת עשבים – קביעת המועד דורש הכרה של יחסי הגומלין בין העשבים והגידול.
גידול דלעת למאכל
הדלעת תהנה ותגדל בהצלחה באדמה בעלת דרגת חומציות שבין 6-7 pH .
ניתן להנביט זרעים במנבטה מחוממת (מכוסה בפלסטיק) או בבית כחודשיים לפני סוף החורף, לגידול דלעת באביב. יש להקפיד על מרחקי זריעה של מטר עד מטר וחצי בין השתילים של הדלעת כאשר זורעים בערוגה. (צמח אחד בוגר מגיע לשטח כיסוי של 3 מ"ר בקלות!) צמחים בוגרים שולחים זרועות ארוכות למספר מטרים ויכולים לכסות שטחים גדולים!. צמחי הדלעת אוהבים חומר אורגני במהלך הגדילה והתפתחות הפרי (הדלעת) ולכן יש לדשן בקומפוסט/הומוס/דשן אורגני למינהו לפני עונת הגידול. חשוב לגדל את הדלעת באזור המקבל שמש מלאה (לפחות 8-10 שעות ביום)
גידול דלעת לזרעים
הזנים : mixta, moschata, pepo, maxima אינם מצליבים הפריה ביניהם. כאשר מגדלים סוגים שונים מאותו זן יש לשמור על מרחק של 450 מ' כדי להבטיח את טוהר הסוג. גננים מנוסים יכולים להפרות את הפרחים הנקביים ולסגור אותם באופן ידני, די בקלות – כיוון שפרחי הדלעת גדולים יחסית. הפרחים הזכריים והנקביים של הדלעת גדלים על אותו צמח. ראשית מתחילה פריחה זכרית, אחר כך, זכרית ונקבית במקביל ולבסוף פריחה נקבית. את הפרחים הנקביים ניתן לזהות לפי השחלה (הפרי/דלעת – בצורת כדור קטן, תחת הפרח). אין חשש להידללות גנטית כאשר שומרים זרעים מצמח אחד בלבד! את הזרעים אוספים לאחר שהדלעת התקשתה ושנתה צבעה (בדר"כ מירוק לכתום). את הזרעים יש להשרות במים פושרים, לאחר יומיים, לנקות משאריות שונות, לייבש ולשמור בקופסה, במקום חשוך, יבש וללא לחות.
איסוף
את דרגת ההבשלה שבה אוספים את הפרי יש להתאים לשימוש שנעשה בהם.
איסוף מוקדם מגדיל את כושר ההשתמרות ואת חיי המדף של הפרי ויש בכך יתרון כשהשווקים אליהם מיועד הפרי הוא רחוק. יש להיזהר מקטיף מוקדם מדי שבו לא יתקבלו פירות באיכות טובה לשימוש מיידי או לאחר אחסנה.
הדלעת מוכנה לאיסוף כאשר הגפנים מתחילים להתייבש והדלעת מגיעה לצבעה המצופה. לא כדאי לקטוף את הדלעת לפני זמנה, מאחר וצבעה לא ישתנה יותר לאחר שהופרדה מהגפן.
אין להרים או לשאת דלעת דרך הגבעול שלה. הגבעול עלול להישבר בקלות רבה ולהשאיר את הדלעת עם פצע פתוח שמזמין זיהום וריקבון.
חשוב לבדוק שהקליפה התקשתה מספיק כדי שדקירת ציפורן לא תחדור אותה. החתך הקטן ביותר
בקליפה הוא מספיק כדי לאפשר כניסה של זיהום. ברגע שדלעת מתחילה להירקב, התהליך מהיר למדי.
ניתן להשאיר את הדלעת בשדה, אפילו אחרי שהגפנים קמלו. עם זאת, לא רצוי להשאיר אותם אם צפויה קרה.
קליפות דלעת דוהות עם הזמן, אך בשר הפרי אמור להישאר במצב טוב, ועשוי אפילו להיעשות מתוק יותר. אין צורך להימנע מקליפות דהויות, אלא אם כן יש עליהן חבורות או כתמים.
איחסון
יש לשטוף את הדלעת לאחר שנקטפה בתמיסת כלור דלילה כדי להימנע מריקבון פטרייתי או בקטריאלי. מומלץ שהדלעת שנקצרה לאחרונה תאוחסן בכ-26 מלות צלזיוס ו80% לחות לפרק זמן של 7-10 ימים כדי לסיים את תהליך ההבשלה ולרפא פציעות שטחיות, אך לא רבים שומרים על כלל זה והוא לא לחלוטין הכרחי.
את הדלעות יש לשמור באזור יבש וקריר עם סירקולציית אוויר טובה ובטמפרטורות הנעות בין 10 ל – 12 מ"צ, ובלחות יחסית של 50-70%.
דלעות מאוחסנות היטב יכולות לשרוד עד חודשיים,אך אם הן מאוחסנות בטמפרטורות גבוהות יותר הן עלולות לשרוד פחות משבועיים. יש להימנע מכל חשיפה לגז אתילן, ואין לאחסן דלעות יחד עם תפוחים או פירות אחרים. אין לאחסן את הדלעת על משטח קשה כמו בטון או להניח אותן זו על גבי זו.
אחרי הקטיף, דלעות הנוי המעודנות משתמרות לתקופה של חודשיים או שלושה ואז צבען דוהה. כדי שישמרו על צבעיהם לתקופה ארוכה יותר יש לנקות אותם עם מי סבון, לנגב, ואז לצבוע אותן בלכה שקופה ומבריקה.
טיפוסי זנים עיקריים והשימוש בהם
בדלעת ניתן למצוא שונות רבה בתוך מין אחד. המין דלעת עגולה בויית מוקדם יחסית, לפני כ – 10,000 שנים ומקדים ביות התירס בכמה אלפי שנים! בנוסף, צמחי בר ממין זה גדלים בפיזור רחב ביותר בצפון אמריקה: במרכז, דרום-מזרח, ודרום ארה"ב ועד צפון-מזרח מכסיקו. יתר על כן התושבים באזורים השונים גידלו את הדלעת עגולה עבור מטרות שונות. כנראה שאחד השימושים הראשונים היה לאכילת הזרעים. עם הזמן, בני האדם במקומות מסוימים התחילו לאכול את הפרות הצעירים (קישואים) ובמקומות אחרים לאכול את הפרי הבשל (דלעות מאכל).
היות ויש תכונות מרכיבי-איכות שונות בין הפרי הצעיר לפרי הבשל, בני האדם גרמו להתפתחות זנים מתאימים לשימוש כקישוא או לשימוש כדלעת. ברירת תכונות שונות על ידי בני אדם לאורך אלפי שנים משך לכיוונים גנטיים שונים שהוביל לשונות הכל-כך רחבה שאנו רואים היום.
דלעות מאכל מתייחסות לשלושה מינים של הסוג Cucurbita.
יש זנים בעלי פירות עגולים או כמעט עגולים, הידועים בשמם האנגלי Pumpkins . יש לציין כי בקבוצה זו קיימות דלעות נוי רבות, בגדלים שונים, שאינן ראויות למאכל. בנוסף, ישנם זנים בעלי פירות שאינם נוטים לצורה העגולה הידועים בשם Squash .
במין C.pepo ישנן שתי קבוצות עיקריות ה – Pumpkins וה- Acorns שצורתם כסביבון מצולע או כבלוט. שתי קבוצות אלו מגודלות לשם מאכל לאחר בישול ואפיה. במין זה הדלעות המסורתיות יותר, שנפוץ לראותן משמשות כJack-o-lantern. בנוסף לכך הסוג מכיל גם דלעות קטנות שניתן להחזיק בכף היד.
לגבי המין C.maxima קיים ויכוח לגבי השאלה אם דלעות אלה נחשבות לקישוא, דלעת, דלעת-קישוא או סוג אחר. פירות הצמחים האלה הם ללא ספק ממושכי תשומת הלב הגדולים של גינות הדלעת, בעיקר בשל גודלם.
במין זה פירות מטיפוס Pumpkin שהם הפירות הגדולים ביותר, הידועים, בממלכת הצומח ומגיעים למשקל של 700 ק"ג ויותר, וכן זני Squashes המצטיינים באיכות טובה מאד. במין זה ניתן למנות את הקבוצות הבאות:
– Show Pumpkin שהן עגולות וגדולות ומיועדות לתצוגה.
– Turban שצורת הפרי מזכירה כובע טורבן.
– Hubbard שצורת הפרי כלימון.
– Delicious שפירותיו דמויי סביבון.
במין C. moschata קיימים פירות עגולים, עקומי צוואר ודמויי פעמון (bell-shaped). במין זה נכללת גם הדלעת הטריפוליטאית הנפוצה בארץ. גם הזן האמריקאי Butternut נמנה בקבוצה זו והוא בעל איכות מעולה. קבוצה זאת כוללת את הדלעת המשמשת לרוב עבור שימורי דלעת מסחריים. הדלעות מסוג זה נוטות לצורה מוארכת ולקליפה בצבע בהיר.
בגידולי הדלעת יש מאות רבות של זנים. אלה, בארצות מפותחות, מתחלפים בקצב מהיר ביותר. לכן נציין כאן רשימה ותיאור קצר של מס' זנים קיימים ותכונותיהם הבולטות.
Connectricut Field – שתוארכה לפני 1600 שנה, מהמין – C.pepoגדול ובעיקר גדול, בצבע כתום.
Small Sugar Tripolitan – תוארכה לפני 1600 שנה – מהמין C.pepo – קטן, עגול עד פחוס, כתום.
Hubbard – (1844) מהמין C. moschata – גדול ועגול בעיקר, בעל שונות רחבה מאד – הזן העיקרי הגדל בארץ.
Banana (1893) מהמין C. maxima – מוארך, בצבע ורוד.
Delicius (1903) מהמין C. maxima – צורת סביבון, ירוק-שחור, איכות מצוינת.
Table Qeen (1913) מהמין – C.pepo צורת סביבון, מצולע, ירוק כהה, איכות מעולה.
Buttercup (1934) מהמין C. maxima – צורת טורבן שטוח, ירוק כהה, איכות מעולה.
Butternut (1936) מהמין C. Moschata – צורת פעמון, צבע בז', איכות טובה מאד.
Ebony (1957) – מהמין C.pepo – דמוי טייבל-קווין, אחיד לצבע ירוק-שחור.
Big Max (1964) – מהמין C. maxima – גדול מאד (מעל 40 ק"ג), עגול, אחיד, צבע כתום-ורוד.
Spookie (1966) – מהמין C.pepo – כמו סמול שוגר, אחיד יותר לצורה עגולה.
Gold Nugget (1966) – מהמין C. maxima – צמח שיחי, פרי קטן, פחוס
.
Waltham Butternut (1970) – מהמין C. Moschata – כמו בארטנאט, אבל אחיד יותא, איכות טובה מאד.
Cinderella (1971) – מהמין C.pepo – כמו סמול שוגר, אך שיחי.
Howden (1972) – מהמין C.pepo – כמו קונטיקט פילד, אך אחיד מאד לצורתו העגולה.
Table King (1974) – מהמין C.pepo – כמו טייבל קווין, אך שיחי, איכות טובה.
Jackpot (1974) – מהמין C.pepo – פרי עגול, בינוני בגודלו, כתום, מכלוא חצי שיחי ראשון.
Spirit (1977) – מהמין C.pepo – דמוי ג'קפוט.
Table Ace (1977) – מהמין C.pepo – כמו בטייבל קווין, אך חצי שיחי, איכות טובה.
Jersey Golden Acron (1982) – מהמין C.pepo – כמו טייבל קינג, אך בצבע כתום, איכות טובה.
Atlantic Giant (1982) – מהמין C. maxima – פמפקין אדיר בגודלו, מעל ל – 200 ק"ג בממוצע, עגול, צבע כתום-ורוד.
זנים נוספים, שיש להם שוק נרחב היום הם:
דלעת ספגטי – spaghetti squash – לדלעת הספגטי, מהמין Cucurbita pepo, שמות רבים. היא מכונה ירק הספגטי (vegetable spaghetti ), או noodle squash, Spaghetti Marrow. צבע הדלעת מגוון משנהב עד לירוק וכתום. בשרה בהיר, בגוונים צהובים וכתומים. כשהפרי נא נראה תוכן הדלעת דומה לכל דלעת אחרת, אלא שעם בישולה משתנה מרקם בשרה והוא נושר מהפרי בצורת סרטים ארוכים המכונים "ספגטי". ניתן לבשל אותה, לאפות ולאדות. היא מוגשת כספגטי עם רטבים מתאימים. בשל כמות הקלוריות הקטנה שבה, וערכיה התזונתיים זן זה נדרש ומשווק ברחבי העולם.
דלורית – מהמין Cucurbita moschata מזכירה בצורתה אגרטל. טעמה הדלורית מתוק ואגוזי, בדומה לבטטה או לדלעת. קליפתה צהובה ובשרה כתום. כשהדלורית בשלה, צבעה משתנה לכתום כהה וטעמה נעשה עשיר ומתוק יותר. הדלורית גדלה על מטפס. מקורה בצפון אמריקה. תחילת הגידול המסחרי בישראל – בתחילת שנות ה-80 כמצע גידול לחרקים מועילים בהדברה ביולוגית למספר מכונים במדינה. לאחר מכן נכנס כגידול מסחרי למאכל אדם ונקרא בתחילה "מיני דלעת" או "דילעית". השם "דלורית" הוטבע על ידי שוקי בן פורת ושמואל כץ.
Jack O' Lantern Pumpkin – היא זן דלעת שפותח ספציפית עבור מסורת החריטה על דלעות בעלת השם הזהה. לדלעת צבע כתום עמוק, משקלה כ – 8 עד 11 קילוגרם והיא גדלה על גפנים ארוכים מאד. הגבעול עבה מאד, ומהווה כיפה עמידה לJack O'Lanterns.
Connecticut Field Pumpkin – שידועה גם בשם Big Tom Pumpkinשוקלת כ – 9 קילוגרם, והיא אידיאלית לחריטה, פשטידות ולשימור. הדלעת צהובה-כתומה, ושימשה בעבר בעיקר כמאכל לחיות משק, ומכאן השם הנוסף של הזן – Yellow Cow Pumpkin.
Big Max Pumpkin – זן המפיק דלעות כתומות וענקיות, במשקל ממוצע של יותר מ – 45 קילוגרם. הזן פופולארי מאד בזירת הירידים בארצות הברית, ונפוצות מאד בתחרויות "הדלעת הגדולה ביותר" למיניהן. יש לגדל אותה בשיטת exhibition style (בה גוזמים את הגפנים כדי לתמוך בפרי אחד וייחודי). דלעות Big Max מסויימות תועדו בהגיען להיקף של כמעט שני מטר.
Cushaw Green Striped Pumpkin – חברה בסוג Cucurbita argyrosperma, והיא שונה משמעותית מרוב סוגי הדלעות בכך שיש לה צוואר עקום עם צד פריחה פקועתי, בניגוד לקצה העגול או סגלגל המאפיין לעיתים קרובות יותר את הדלעות. Cucurbita argyrosperma הוא סוג שמקורו בצפון אמריקה, והוא קרוי בפי כל בעיקר בשם "Cushaw". דלעות cushaw באות במגוון צבעים רחב, והדלעת הירוקה המפוספסת זמינה בשוק הזרעים מאז שנת 1880, לפחות. במקור הדלעות האלה שימשו בעיקר כמזון לבקר ועוף בזמן החורף, אך במהלך השנים בני אדם למדו להעריך אותן.
לדלעת צבע קליפה קרמי בעל פסים ירוקים. בנוסף לערך הקישוטי שלה, לבשר הפרי הצהוב והדחוס מצוין למאכל. טבחים מסוימים טוענים כי הסוג מצוין להכנת פאי דלעת.
דלעות נוי מעודנות – Fancy ornamental gourds – הינן בחירה מצוינת לגידול בגינת הנוי.
הן מאופיינות בצבעי ירוק וכתום עזים ובקטרם הצנוע – עד 12 ס"מ – ומשקלם הטרי של עד כ- 200 ג'. הן באות בתבניות צבע שונות ובצורות שונות. הזרעים נובטים תוך עשרה ימים והצמחים מתפתחים מהר ומסוגלים לכסות שטח רב בעלוותם ואמנם ניתן לאפשר להם לטפס על שיחים, גדרות, וסככות.
דלעות הנוי המעודנות שייכות למין Cucurbita pepo. ובתוכה זנים פחות מוכרים לציבור, למשל ה – bottle gourd (דלעת הבקבוק), הלא הוא ה"דלעת" של תקופת המשנה, הידוע בעברית המודרנית בשם "קרא" ובשם המדעי Lagenaria siceraria.
מחלוקת ומזיקים
הצמחים רגישים למזיקים רבים כגון כנימות ואקריות, למחלות שמחוללים אותן פטריות, חיידקים ווירוסים. אלה עלולים לפגוע בצמחים לכל אורך מחזור החיים שלהם, משלב הנביטה ועד להבשלת הפרי.
הדברת המחלות מבוססת על אמצעים אגרוטכניים, כגון מחזור הזרעים, שיטות השקיה שאינן מעודדות הפצת נבגים, אוורור והפחתת לחות, חיטוי הקרקע ועוד. אלה מצמצמים את התפשטות המחלות.
כאשר המחלות כבר קיימות בצמח משתמשים בשיטות כימיות להדברת מזיקים ופתוגניים. חומרים אלה משתנים חדשות לבקרים ורעילותם גדלה ומסכנת את המגדלים וכן את הצרכנים הבולעים את שאריותיהם.
לכן עבודות הטיפוח להקניית עמידויות גנטיות למזיקים ולמחלות הן חשובות ביותר, גם אם בהן בעייתיות לא מעטה. כאשר עמידות למחלה נקנית באמצעות גן אחד או מספר גנים בודדים, הטיפוח קל יותר, אך יחד עם זאת "שבירת העמידות" שלהם מהירה.
השכיחות הגבוהה יחסית של מחלות ויראליות בדלועיים מוסברת בכמה גורמים :
- תהליך הביות של מיני דלועיים לאורך אלפי שנים חשף אותם לקו-אבולוציה עם פתוגנים ויראליים רבים. בתהליך הטיפוח ניכרה מגמה של סילוק חמרים מרירים בעלי טוקסיות גבוהה ובעלי כושר דחייה של חרקים ואוכלי צמחים אחרים. תהליכים אלו גרמו לכך שצמחים רבים מתוך משפחה זו משמשים פונדקאים מצוינים לחרקים כמו כנימת עש הטבק וכנימות עלה.
2. בני המשפחה גדלים בישראל בעיקר בעונת האביב והסתיו, עונות בהן אוכלוסיית החרקים מגיעה לשיא. - קיימים מינים בצמחיית הבר היכולים לשמש מאגר טבעי למחלות ויראליות ובישראל, למשל, משמש הצמח כנשא של מספר וירוסים חשובים התוקפים דלועים. (Ecbalium elaterium)
- העברת חלק מגידול הדלועים מהשטח הפתוח לבתי צמיחה גרם לכך שגידול הדלועים מתמשך על פני כל חדשי השנה, בניגוד למצב בעבר שבו היה גידול הדלועים בארץ גידול קיץ מסורתי.
את צמח הדלעת תוקפם פטריות ובקטריות, מחלות וירוס ומחלות פיסיולוגיות, נמטודות ומזיקים.
פגעים הנגרמים על ידי פרטיות ובקטריות:
חולי נופל (מקמקת) – הגורם: פטריות: Pythium, Rhizoctonis solani, Macrophomina phaseolina
תיאור הפגע – הצצה לקויה עקב ריקבון זרעים והתייבשות הזרעים בעת גיחתם מהזרע. הנבטים נופלים לאחר הצצה.
דרכי מניעה והדברה – חיטוי זרעים, חיטוי פס זריעה בעת הזריעה, זריעה ברטוב, מועד זריעה נוח לנביטה.
מגלת Fusarium root rot הגורם – Fusarium solani
תיאור הפגע – ריקבון שורשים משלב הנביטה. הפטרייה חודרת לקליפת הגבעול והשורש. הפרי נתקף בריקבון בחלקו הסמוך לקרקע. הפגע שכיח בכל עונות הגידול.
דרכי מניעה והדברה – – חיטוי זרעים כימי לטיהור קליפת הזרע (הדברה חלקית), מחזור גידולים נאות.
קמחון Powdery mildew הגורם – הפטריה: Sphaerotheca fuliginea
תיאור הפגע – כתמים קמחיים בעלים, בהתחלה מצדם התחתון ובהמשך מצדם העליון.טרף העלה, הפטוטרת והגבעול מתכסים במעטה קמחי לבן ומתייבש. הפגיעה באביב, בקיץ ובסתיו בכל אזורי הגידול. פגיעה המחמירה במחצית השנייה של הצמח.
דרכי מניעה והדברה – מיקום השדה בהתחשב בגידול שכנים ועשבי בר פונדקאים, זן עמיד, הדברה.
ניתן לטפל באמצעות ריסוס העלים בתמיסת מים עם סודה לשתיה – חצי כפית בליטר. לרסס היטב את העלים מכל הכיוונים, למעלה ולמטה. יש לחזור על הפעולה אחת לשבוע ולהמשיך גם שבועיים אחרי היעלמות הפטרייה. קיים תכשיר אורגני מעולה בשם "טימורקס". את הטיפול כדאי לעשות מוקדם בבוקר או לפנות ערב.
מחלות וירוס ומחלות פיסיולוגיות:
וירוס המוזאיקה – הגורם –Cucumber mosaic virus
תיאור הפגע – בעלים – בלבלוב הצעיר, כתמים ירוקים כהים מסולסלים הבולטים משטח העלה כאבעבועות או בפסיפס של כתמים בגווני ירוק בהירים וכהים. הצמיחה נפסקת בהדרגה. בפרי – הקליפה מכוסה בבליטות. מופץ ע"י כנימות עלה שונות וע"י מגע. הפגיעה חמורה ושכיחה בעיקר בחודשים מרס-נובמבר, בכל אזורי הגידול.
דרכי מניעה והדברה – זנים עמידים, כיסוי במנהרות למניעת מציצת הכנימות, ריסוס בשמן קיצי למניעת העברת המחלה ע"י כנימות, מניעת מגע בין הצמח החולה והבריא.
נמטודות ומזיקים:
נמטודות יוצרות עפצים – הגורם – Meloidogyne sp.
תיאור הפגע – בשורשים עפצים מרובים. השורשים מתנוונים. צמיחה מתעכבת והצמח מתנוון. פגיעה באביב, בקיץ ובסתיו. בכל אזורי הגידול. נגע שכיח וחמור.
דרכי מניעה והדברה – מחזור גידולים נאות, חיטוי האדמה.
אגרוטיס, ערצב, רימת הזרע הגורם – Agrotis sp., Grylotalpa sp., Hylemyia cilicrura
תיאור הפגע – כרסום ונבירה בזרע הנובט ובצמח שזה עתה נבט. פגיעה בכל עונות הזריעה ובכל האזורים. יתכן נזק חמור.
הטיפול בהדברה..
כנימת עש הטבק .הגורם – Bemisia tabaci
תיאור הפגע – בעלים – סימני המציצה הופכים לאפור בהיר. העלווה מתנוונת ועל ההפרשה המתוקה של הכנימות (טל הדבש) מתיישבת פטרייה שחורה הפוסלת את הפרי לשיווק. הפגיעה בחודשי הקיץ והסתיו בכל אזורי הגידול. נזקי מציצה חמורים שכיחים.
דרכי מניעה והדברה – הדברה כימית, הגנת הצמח על ידי כיסוי במנהרה או באגריל
כנימת עלה הדלועיים הגורם – Aphis gossypii Glover
תיאור הפגע – בעלים – סימני מציצה. הצמח מתנוון. על הפרש המתוק של הכנימות מתפתחת פטריית פייחת שחורה. הפרי מאולח בפייחת ופסול לשיווק. הכנימה מעבירה את המוזאיקה לצמחים בריאים. נזק חמור ושכיח בכל תנאי הגידול.
דרכי מניעה והדברה – הדברה כימית, תגובה לכנימה הראשונה המתגלית, ומכאן ההכרח בפיקוח נמרץ.- כיסוי במנהרות או באגריל.
חיפושית העלה האדומה הגורם – Raphidopalpa fovei collis
תיאור הפגע – בעלים ובפרחים – חורים צרים וארוכים. הכרסום מצוי לאורך תקופת הגידול, שהגורם לה הוא החיפושית. נזק חמור נוצר בגין הזחלים הלבנים המכרסמים בצוואר השורש ובשורשים העיקריים הגורם להתמוטטות הצמחים. יש שהזחלים נוברים גם בפרי. פעילות בחודשים אפריל-אוקטובר. נזק קשה ושכיח.
דרכי טיפול – הדברה מייד עם הופעת חורי הכרסום הראשונים בשדה.
האקרית האדומה, המצויה, הצהובה הגורם – Tetranychus, cinnabarinus, turticae.
תיאור הפגע – בעלים – סימנני מציצה בהירים. העלה הופך אפור או חום ומתייבש. הלבנה בקליפת פרי האבטיח – נזק קשה ושכיח. יש שאברי הצמח מתכסים בארג חוטים ושכבות אקריות. בתנאי יובש נזק קשה ושכיח.
דרכי טיפול – מיקום המזרע הרחק משדות נגועים ומדרכי שדה המעלים אבק והדברה.
זבוב המנהרות הגורם – Lyriomyza bryoniao L. infolii
תיאור הפגע – הרימות נוברות מנהרות בתוך הפסיגים וטרפי העלים. העלים עלולים להתייבש ולנשור.
דרכי טיפול – הדברה תגובתית
תריפס הטבק הגורם – Thrips tabaci
תיאור הפגע – סימני מציצה בעלים הצעירים. מקומות המציצה מתים ונקרעים בהמשך צמיחת העלה. בהתעכב הצמיחה מחמת עקות שונות אוכלוסיית הטריפסים עשויה להתגבר ולגרום נזק כבד.
דרכי מניעה והדברה – מתן תנאי צמיחה טובים. מיקום המזרע הרחק משדות נגועים. הדברה. .
התמודדות עם וירוסים תוקפי דלועיים
השתלבותם ההרמונית של וירוסים במנגנונים המולקולאריים הבסיסיים של התא אינם מאפשרים טיפול תרופתי המרפא את המחלה ועל כן האסטרטגיה לצמצום נזקי פתוגנים אלו מבוססת על מניעה.
מניעת מחלות ויראליות בגידולי שטח פתוח כוללת מספר אמצעים :
ריסוס בשמנים מינראליים נועד להגן על מיני דלועיים מפני וירוסים חולפים כמו ZYMV ו PRSV העשויים לגרום לנזקים כבדים. מנגנון הפעולה של השמן לא פוענח באופן מלא אך ההנחה היא שכנימה הנוחתת על עלה מרוסס משנה את התנהגות ההזנה שלה באופן שמקטין את יעילות ההעברה של הוירוס.
חיפוי קרקע ביריעות פוליאתילן רפלקטיביות או צבעוניות. אלה מצמצמים באופן משמעותי את נחיתת החרקים על צמחים הגדלים על החיפוי. החזר האור מהחיפויים מקטין את הניגודיות של דמות הצמח מול הרקע עליו הוא גדל ובכך נפגעת יכולתו של החרק לזהות את הצמח ולנחות עליו. השימוש ביריעות כאלו דוחה את ההדבקה ומאפשר במקרים רבים צמצום הפגיעה ביבול.
שימוש במחיצות פיזיות מאפשר למנוע את המגע בין החרק לצמח ובאופן כזה למנוע הדבקה.
שימוש באגריל ככיסוי נוף במנהרות נמוכות או ככיסוי צף יכול להגן באופן יעיל כנגד הדבקה בוירוסים כגון SLCV – ו CYSDV- וגם מניעת הדבקה בוירוסים חולפים הנישאים ע"י כנימת עש הטבק כגון ZYMV וPRSV –
טיפוח זנים עמידים הוא הפיתרון המועדף בתחום ההתמודדות עם מחלות ויראליות, אך כאן יש עוד כר נרחב לשיפור, כתוצאה ממחסור של מקורות עמידות יעילים ומשך הזמן הארוך הנדרש עד לקבלת המוצר העמיד.
התמודדות עם מחלות ויראליות בבתי צמיחה מחייבת פתרונות ייחודיים המותאמים לטכנולוגיית הגידול בחממה, זאת משום שמרבית היצור החקלאי עובר מהשטח הפתוח אל בתי הצמיחה.
שימוש ביריעות פוליאתילן בולעות UV – מבנה חממה שגגו מכוסה בפוליאתילן בולע בעוד שהסביבה החיצונית, סביב בית הגידול, מהוה מדור עשיר בקרינה כזו.
החרק נמשך אל המדור העשיר בקרינת UV ועל כן תעופת החרקים המגיעים אל קירות המבנה מוסטת אל הסביבה החיצונית, דבר המצמצם חדירתם באופן מאוד משמעותי. שימוש באמצעי זה צריך להיות משולב עם כיסוי הקירות ברשת 50 מש המהוה מחסום מכני בפני חדירת מזיקים.
שיטה יעילה למניעת הדבקה במחלות ויראליות הנישאות בקרקע ומועברות במגע בין שרשים פצועים ומידבק ויראלי הנמצא בקרקע. ניתן למנוע הדבקה מסוג זה על-ידי שתילת הצמחים בגומות המכילות מדיום חפשי מוירוס כגון פרלייט, טוף או קומפוסט.
מחלות וירוס הנישאות בקרקע ניתן למנוע גם על-ידי שימוש בצמחים מורכבים על כנה עמידה למחלה.
האסטרטגיה החכמה ביותר היא השקעה במניעת המחלות מלכתחילה. הנה כמה פעולות בהן ניתן לנקוט כדי להימנע ממחלות:
השקה רק בבוקר ובמהלך היום. רצוי להימנע מהשקיה בשעות אחה"צ ובערב. Powdery Mildew ומחלות אחרות משגשגות במזג אוויר לח, השקיה בלילה מוסיפה אש למדורה. כשמשקים בבוקר, השמש מייבשת את העלים במהירות, אך השקיה בלילה משאירה לחות על העלים לאורך הלילה כולו והבוקר המוקדם. בלילות חמים, זוהי קרקע אידיאלית למחלת ה- Powdery mildew.
השקה רק את השורשים והגפנים. בעזרת השימוש ב – soaker hose (צינור נקבובי המאפשר השקיה איטית של שורשי וגפני צמחים) ניתן להקטין את סיכויי המחלות לתפוס, מאחר והעלים לא זוכים לקבל את כמות הלחות שמעודדת מחלות. יש להשתמש בו כשפניו מטה, עוד דבר שמצמצם את כמות המים על העלים.
השתמש בתרסיסים נגד מחלות לפני שהן מופיעות. תרסיס קוטל פטריות עשוי לעזור לשמור על יבול מבעיות שכאלה. מגדלים רבים רוצים להימנע מכימיקלים במידת האפשר, אך אם הדלעת לא מיועדת למאכל ניתן להיות נדיבים יותר עם קוטלי הפטריות. וגם אם לא, רצוי לרסס כמות מתונה של תרסיס נוגד מחלות עוד לפני שהמחלות באות לידי ביטוי.
הסר צמחים חולים מהגינה שלך. אל תהפוך צמחים חולים לאדמה או דשן. מחלות יכולות לשמור על עצמן גם כדשן, ואז להדביק את היבול השנתי החדש. ערימות קומפוסט לא תמיד חמות מספיק כדי להרוג בקטריה. רצוי לזרוק צמחים חולים לפח.
בפרספקטיבה היסטורית המשתרעת על עשרות שנים ניתן לומר שקימת מגמה ברורה של חדירת פגעים ויראליים חדשים. במקביל מערך המחקר שוקד על פיתוח פתרונות חדשים המאפשרים לשפר את יכולת ההתמודדות עם קבוצת הפתוגנים הויראליים. היעד העתידי של המחקר בתחום הוירולוגיה הוא להעצים את הידע על יחסי הגומלין של הפתוגן הויראלי עם צמח הפונדקאי ועם הוקטור האחראי לתפוצתו. על בסיס ידע זה ניתן יהיה לשכלל את האמצעים הממשקים ברי הקיימא, המכוונים להתמודדות עם מחלות ויראליות ללא פגיעה באיכות הסביבה. יעד נוסף שיש להשיג הוא הרחבת השימוש בעמידויות כנגד פתוגנים ויראליים. לצד השימוש בתכניות טיפוח קונבנציונאליות יש להמשיך לבחון ולפתח טכנולוגיות של הנדסה גנטית שיאפשרו הגדלת מאגר העמידויות וקיצור הליכי הטיפוח.
הפקה ומסחר עולמי
| ייצור דלעות לפי מדינה |
1997 |
1998 |
1999
|
2000 |
2001 |
2002 |
2003 |
2004 |
2005 |
2006 |
2007 |
| סין | 67.8 | 71.2 | 73.9 | 79.3 | 83.7 | 112.6 | 122.9 | 124.9 | 126.8 | 133.6 | 139.2 |
| הודו | 72.8 | 73.9 | 75.0 | 76.1 | 77.2 | 77.2 | 77.2 | 77.2 | 77.2 | 77.2 | 77.2 |
| רוסיה | 16.5 | 17.6 | 19.8 | 20.4 | 21.0 | 20.9 | 22.8 | 24.5 | 23.8 | 26.1 | 25.9 |
| ארצות הברית | – | – | – | 17.8 | 15.9 | 17.3 | 15.8 | 18.0 | 19.1 | 19.7 | 19.1 |
| מצריים | 12.5 | 13.6 | 14.3 | 15.9 | 15.6 | 14.8 | 17.7 | 15.0 | 15.2 | 15.4 | 15.6 |
| מדינות אחרות | 172.2 | 176.5 | 178.4 | 180.3 | 186.2 | 182.3 | 189.0 | 203.9 | 190.5 | 177.1 | 170.5 |
| בעולם | 341.8 | 352.8 | 361.3 | 389.7 | 399.6 | 425.1 | 445.4 | 463.4 | 451.6 | 449.2 | 447.5 |
תזונה
הדלעת נחשבת לירק מזין ביותר. בדלעת כמויות גדולות של הויטמינים A ו – B1 , חלבון, ברזל וסידן. במחקר, שנערך בשנות הארבעים בארה"ב, ושבו נבחנו 23 מיני ירקות דורגה הדלעת במקום השני (אחרי התרד) מבחינת ייצור אוכל מזין ליחידת שטח וליחידת כוח אדם. דירוג זה התקבל בשל הערך התזונתי הרב של הדלעת וכן בשל יבוליה הגדולים ליחידת שטח וכוח האדם המועט לשם גידולה ואיסוף יבולה.
ערכים תזונתיים
דלעת מבושלת – ערכים תזונתיים ל – 100 גרם.
|
ערך ל-100 גרם דלעת מבושלת
20 קלוריות/אנרגיה
72 גרם חלבון
0.07 גרם שומן
4.89 גרם פחמימות
0.83 גרם סיבים תזונתיים
15 מ"ג סידן
0.57 מ"ג ברזל
9 מ"ג מגנזיום
30 מ"ג זרחן
230 מ"ג אשלגן
1 מ"ג נתרן
0 מ"ג אבץ
0 מ"ג נחושת
0 מ"ג מנגן
4.7 מ"ג חומצה אסקורבית
0.031 מ"ג תיאמין
0.078 מ"ג ריבופלאבין
0.563 מ"ג ניאצין
0 מ"ג חומצה פנטטונית
0 מ"ג ויטמין 6B
0 מ"ג פולאצין
0 מ"ג ויטמין 12B
108 מק"ג ויטמין A
0.037 גרם שומן רווי
0.009 גרם שומן חד לא רווי
0.004 גרם שומן רב לא רווי
0 מ"ג כולסטרול
0 מק"ג ויטמין C
0 מק"ג ויטמין 1B
0 מק"ג ויטמין 2B
0 מק"ג ויטמין 3B
0 מק"ג ויטמין D
0 מק"ג ויטמין E
0 מ"ג חומצה פולית
|
דלעת משמשת מקור טוב מאוד לוויטמין E,B3,B1,ברזל,מגנזיום והיא עשירה מאוד בוויטמין A, בסיבים תזונתיים, ויטמין C, אשלגן נחושת ומנגן.
עד השנים האחרונות, הדלעת זכתה ליותר תשומת לב כירק דקורטיבי כמקור מצוין לחומרים תזונתיים שהיא. הצבע הכתום הבוהק של הדלעת הוא ראיה מסגירה, המצביעה על כך שהדלעת מלאה בנוגד-חמצון חשוב – בטא קרוטן.
בטא קרוטן הוא אחד מהקרוטאידים המומרים לוויטמין A בתוך הגוף. חוקרים סבורים כי הבטא-קרוטן שבדלעת יכול למצוא ולהילחם בסוג מסוים של "רדיקלים חופשיים" שנקרא singlet oxygen. מולקולות המחמצן היחידני (בתרגום חופשי) נקשרו למחלות הקשורות לאור השמש כגון סרטן עור. כמו כן, נהוג להאמין כי תכולת הבטא-קרוטן גבוהה יכולה לעזור למנוע קטרקט והתנוונות שרירית.
למרות המחקר המועט יחסית שנעשה על הדלעת בתחומי הערכים התזונתיים, היא עדיין זוכה להכרה בזכות החומצות הפוליות שבה, הבטא-קרוטן ונוגדי החמצון. בנוסף, לדלעת ערך קלורי נמוך, מכילה אחוזים רבים של מים ויכולה לקרר את הגוף. למעשה, בשרה של הדלעת תועד כמרגיע מורסות ודלקות כשהוא מוצמד לעור.
זרעי דלעת – ערכים תזונתיים
לפי 100 גרם – דלעת, גרעינים קלויים בתוספת מלח
| התפלגות הערך הקלורי | אנרגיה | |||
| פחמימות | 10% | סה"כ קלוריות | 522 | |
| שומן | 68% | קלוריות מפחמימות | 55.0 | |
| חלבון | 22% | קלוריות משומן | 353 | |
| קלוריות מחלבונים | 114 | |||
| פחמימות | חלבון וחומצות אמינו | |||
| סה"כ פחמימות | 13.4 גרם | סה"כ חלבון | 33.0 גרם | |
| סיבים תזונתיים | 3.9 גרם | Tryptophan | 578 מ"ג | |
| עמילן | ~ | Threonine | 1213 מ"ג | |
| סוכר | 2.3 גרם | Isoleucine | 1698 מ"ג | |
| סוכרוז – Sucrose | ~ | Leucine | 2793 מ"ג | |
| גלוקוז – Glucose | ~ | Lysine | 2463 מ"ג | |
| פרוקטוז – Fructose | ~ | Methionine | 740 מ"ג | |
| לקטוז – Lactose | ~ | Cystine | 404 מ"ג | |
| מלטוז – Maltose | ~ | Phenylalanine | 1642 מ"ג | |
| גאלאקטוז – Galactose | ~ | Tyrosine | 1368 מ"ג | |
| Valine | 2650 מ"ג | |||
| שומן וחומצות שומן | Arginine | 5418 מ"ג | ||
| סה"כ שומן | 42.1 גרם | Histidine | 914 מ"ג | |
| שומן רווי | 8.0 גרם | Alanine | 1555 מ"ג | |
| חד בלתי רווי | 13.1 גרם | Aspartic acid | 3328 מ"ג | |
| רב בלתי רווי | 19.2 גרם | Glutamic acid | 5796 מ"ג | |
| Glycine | 2413 מ"ג | |||
| סטרול | Proline | 1344 מ"ג | ||
| כולסטרול | 0.0 מ"ג | Serine | 1543 מ"ג | |
| פיטוסטרול | ~ | Hydroxyproline | ~ | |
| Campesterol | ~ | |||
| Stigmasterol | ~ | |||
| Beta-sitosterol | ~ | |||
| ויטמינים | ||||
| ויטמין A | 380 יחב"ל | |||
| רטינול – Retinol | 0.0 מק"ג | |||
| Retinol Activity Equivalent | 19.0 מק"ג | מינרלים | ||
| אלפא-קרוטן | 0.0 מק"ג | סידן | 43.0 מ"ג | |
| בטא-קרוטן | 228 מק"ג | ברזל | 14.9 מ"ג | |
| לייקופן | 0.0 מק"ג | מגנזיום | 534 מ"ג | |
| Lutein+Zeaxanthin | 0.0 מק"ג | זרחן | 1172 מ"ג | |
| ויטמין C | 1.8 מ"ג | אשלגן | 806 מ"ג | |
| ויטמין D | ~ | נתרן | 575 מ"ג | |
| ויטמין E | 0.0 מ"ג | אבץ | 7.4 מ"ג | |
| ויטמין B1 | 0.2 מ"ג | נחושת | 1.4 מ"ג | |
| ויטמין B2 | 0.3 מ"ג | מנגן | 3.0 מ"ג | |
| ויטמין B3 | 1.7 מ"ג | סלניום | 5.6 מק"ג | |
| ויטמין B6 | 0.1 מ"ג | |||
| חומצה פולית | 0.0 מ"ג | |||
| ויטמין B12 | 0.0 מק"ג | |||
| ויטמין B5 | 0.3 מ"ג | שונות | ||
| ויטמין K | 47.2 מק"ג | אלכוהול | 0.0 גרם | |
| מים | 7.1 גרם | |||
| ~ מציין נתון חסר או לא קיים | אפר | 4.4 גרם | ||
| קפאין | 0.0 מ"ג | |||
זרעי הדלעת ידועים בטעמם המתקתק והאגוזי ובערכים התזונתיים המרשימים שלהם, ובעוד הם זמינים כל השנה הם טריים ביותר בסתיו. זרעי דלעת הם זרעים שטוחים בצבע ירוק כהה. חלקם עטופים בקליפה צהובה-לבנה, למרות שבחלק מזני הדלעת הזרעים נטולי קליפה.
יתרונות אנטי-דלקתיים
היכולות הרפואיות של זרעי דלעת נחקרו לאחרונה בהקשר לדלקת פרקים. במחקרים בבעלי חיים, ההוספה של זרעי דלעת לדיאטה הצליחה טוב יותר מהתרופה האנטי-דלקתית indomethacin בהרגעת סימפטומים של דלקתיות. חשוב לציין שלזרעי דלעת לא היתה תופעת לוואי לא רצויה שכן קיימת בindomethacin – שלא כמו התרופה, זרעי דלעת לא מעלים את רמות השומנים הניזוקים (lipid peroxides) שמרפדים את המפרקים, תופעת לוואי שתורמת להתפתחות דלקות פרקים.
מקור עשיר למינרלים וחלבונים
בנוסף לייתרונות הבריאותיים, זרעי דלעת מכילים גם מגוון רחב של ייתרונות תזונתיים מסורתיים יותר. הם מקור טוב מאד למגנזים, מנגן וזרחן, ומקור טוב של ברזל, נחושת, חלבון ואבץ. רבע-כוס של זרעי דלעת יספק 46% מהצריכה היומית המומלצת של מגנזיום, 28.7% של ברזל, 52% של מנגן, 24% של נחושת, 17% של חלבון ו17% של אבץ.
פיטוסטרול בזרעי דלעת מוריד רמות כולסטרול
פיטוסטרולים (phytosterols) הם מרכיבים הנמצאים בצמחים בעלי מבנה כימי דומה מאד לזה של כולסטרול, וכשהם חלק גדול מספיק מדיאטה, מדווח שהם מורידים את רמת הכולסטרול בדם, מגבירים את המערכת החיסונית ומנמיכים את הסיכון לסוגי סרטן מסוימים.
במחקר מה Journal of Agricultural and Food Chemistry חוקרים מצאו שמתוך האגוזים והזרעים שנצרכו כחטיפים, פיסטוקים וזרעי חמניה הם העשירים ביותר בפיטוסטרולים (265 mg\100 g), כשזרעי דלעת מיד אחריהם ברשימה (265 mg\100 g).
סגולות רפואיות
שימוש מסורתי\היסטורי
האינדיאנים השתמשו בבשר ובזרעי הדלעת למאכל. השימוש שלהם בזרעים לטיפול בזיהומי מעיים הוביל את הUnited States Pharmacopoeia להוספת זרעי הדלעת כתרופה רשמית לטפילים בין השנים 1863 ל-1936. האינדיאנים, כמו כן, השתמשו לעיתים קרובות בזרעי דלעת כטיפול לסוגים שונים של בעיות בכליות, ופרחי צמח הדלעת שימשו חיצונית לטיפול בפציעות קלות.
רופאים אקלקטיים (רופאים הממליצים גם על תרופות צמחיות) בסוף המאה ה-19 השתמשו בזרעי דלעת כתרופה לבעיות במערכת השתן, לגסטריטיס ולטיפול בתולעת סרט.
תרופות ביתיות – רפואה עממית
זרעי דלעת הם תרופה עתיקה לתולעי מעיים. יש להשתמש בז\רעים טריים ובשלים. כמו כן, זרעי הדלעות עשירים באבץ ובשמנים המונעים ומטפלים במצב של בלוטת ערמונית מוגדלת.
אופן השימוש בזרעי דלעת: למניעה בבלוטת ערמונית מוגדלת – יש לאכול חופן זרעי דלעת בכל יום. לטיפול בתולעי מעיים – יש לערבב 60 גרם זרעים כתושים (מומלץ עם הקליפה) עם מים ודבש עד לקבלת עיסה. את העיסה יש לאכול בשלושה שלבים – כל חלק אחת לשעתיים.
רפואת הרמב"ם
גרעיני הדלעת ידועים בערכם התזונתי בשל ריכוז גבוה של חלבונים, ויטמינים ומינרלים שונים. הגרעינים משמנים ומרככים את דרכי השתן ומונעים צריבה, ומשמשים גם לריפוי דלקת בלוטת הערמונית. לגרעיני הדלעת השפעה ליצירת הורמונים זכריים והגברת אונות הגבר.
הדלעת, ובמיוחד גרעיניה שאינם קלויים עוזרים להדברת תולעים שבמעיים ובדרכי העיכול.
טבע הדלעת קר ולח ולכן ממליץ הרמב"ם לאוכלה בעיקר בימות החמה שכן הדלעת מבטלת את הצימאון ומקררת את כלי הדם. דלעת מבושלת עם בשר שמן מצוינת לחיזוק הגוף לתשושים ומבריאים.
שימושים שונים בדלעת
בסין הדלעת נחשבת כמביאה שפע גדול והרבה כסף , הסינים מאמינים שהדלעת מסוגלת לינוק את הצ'י של האדמה ולתרגמו לשפע בחיי האדם. הסינים מציבים בבית דלעת חומה עשויה קרמיקה או חמר וממלאים אותה בגרגירי אורז , מטבעות וברכות ליצירת שפע , את כל הכבודה הזאת מציבים במטבח , בחדר האוכל . דלעת דקורטיבית או דגם מוקטן עשוי זהב טהור , נחשב למתנה ראויה לבעלי עסקים שיכולים להציב אותו על שולחן העבודה במשרדם. הדלעת מתאימה מאוד כאלמנט ייצוגי ודקורטיבי לספקולנטים בשוק ההון , צילום, דגם, פסלון או תכשיט של דלעת יכול להוות מתנה ראויה ומביאת מזל למהמרים .
בארצות הברית מגודלות הדלעות גם לצורכי קישוט, ומתקיימות תחרויות פופולאריות רבות לגידול הדלעת הגדולה ביותר. בארצות הברית, בעיקר, משמשת הדלעת לאמנות הפיסול.
מיתוסים
מלבד למאכל, מקובל להשתמש בדלועים בליל כל הקדושים. את הדלעת מרוקנים מתוכנה, ובקליפתה חורצים מעין פנים ובהן עיניים ופה מחייך. בתוך הדלעת מציבים נר דולק. המנהג הזה מבוסס על אגדה קלטית עתיקה אשר הובאה לאמריקה בידי מהגרים אירים. ליל כל הקדושים הנערך ב-31 באוקטובר סימן את סופה של השנה הקלטית העתיקה, ובלילה היו מציבים נרות בתוך כרוב מרוקן, סלק או לפת. אותם היו מניחים על אדן החלון או המרפסת כדי לקבל בברכה רוחות של אבות קדמונים וכדי למנוע כניסת רוחות רעות ונשמה חסרת מנוחה הקרויה ג'ק הקמצן, ומכאן השם "ג'ק הפנס" ("Jack O’ Lantern").
