יש להודות, שהמצב הפוליטי החדש יצר שיח אחר במשרד החקלאות, כאשר מפלגת ישראל ביתנו לקחה על עצמה כמפלגה את נושא ההתיישבות והחקלאות. הצוות החדש במשרד החקלאות הגיע למגזר חקלאי שאינו מצטיין בליכוד כוחות אלא יותר בהליכה בנפרד, בדיון ובעיסוק בבעיות משותפות של החקלאים במסגרות סקטוריאליות נפרדות של מושבים, קיבוצים, ארגונים ותנועות. לדעתי, הסיבה לכך היא בעיקרה בעיית אגו, אך התוצאה היא שבכל נושא של כלל החקלאים או רובם, מגיעים למקבלי ההחלטות בשפע הצעות ולא בקול אחד.
שר החקלאות, המנכ"ל והצוות שסביבם משדרים הרבה רצון טוב וחשיבה מחוץ לקופסה בנושאי עובדים, מים, קרקע, השקעות, מחקר ופיתוח, הרחבת היישובים, שוק סיטוני, תמיכה בפריפריה וטיפול בענפי החי והצומח. ים של עבודה, שצריך "קבלן" רציני שיישם את הרצון להפוך אותו למעשה. כנראה 100 ימי החסד אינם מספיקים בסוגיות קשות מעין אלה, הנובעות מהתנהלות של סחבת ואי קבלת החלטות על פני הרבה שנים. לכן, צריך לתת אורכה לתקופת החסד ולסייע לאנשי המשרד לשדד מערכות, ובעיקר לקבל החלטות אמיצות ונכונות, כדי להגיע ליעד של פתרון בעיות החקלאות מהיסוד.
עם זאת, בכוחן של בירוקרטיה וסחבת לעכב שינויים ולגרום להעברת הבעיות לקדנציה הבאה, תוך הפיכתן עם הזמן לקשות יותר לפתרון. לכן הזמן הוא קריטי. ככל שיזדרזו יש סיכוי לצאת לדרך חדשה. חשוב לאהוב את החקלאים, להפסיק את ההתעמרות בהם ולאפשר להם לספק תוצרת טובה ואיכותית. יש לאפשר לחקלאי לכסות את הוצאותיו, וזו לא בושה לאפשר לחקלאי גם להרוויח לפחות 10% לפרנסתו.
תקופת הקדנציה קצרה, הפוליטיקאים מתחלפים, ואנחנו נשארים עם הבעיות.
כיום זו הזדמנות פז לעשות שינויים עם אנשים שאינם מההתיישבות, ללא ניגוד אינטרסים, ואני מאמין שאפשר אחרת. טיפוחם של החקלאים וחיזוק היאחזותם בקרקע ישמרו את מדינת ישראל לדורות הבאים.
