על שלושה דברים אלה מתקיימת החקלאות.
הון חוזר והשקעות בתשתיות – בדבר זה נכשלה המדינה. אין לנו הון חוזר זול, אין בנקים שמלווים כספים ברצון, וחקלאים נמשכים לשוק האפור, לווים כסף בריביות רצחניות, והתוצאה ידועה מראש. כבר אמרתי, היזהרו!.
עובדים תאילנדיים – מי שמעורה בחקלאות יודע כי הם הדבר הטוב שקרה לחקלאות. העובדים מתאילנד הם כמו כפפה ליד לחקלאים. מקבלי ההחלטות לעולם לא יבינו זאת, משילוב של אדישות עם רשעות. מערבבים את העובדים בחקלאות עם 100,000 עובדים לא חוקיים בתחנה המרכזית בתל-אביב. העובדים בחקלאות מקבלים שכר ראוי לפי החוק, מגורים נאותים וכל התנאים הנלווים. האוצר דואג לזרים יותר מאשר לחקלאים, וזוהי טעות גדולה. הלהיטות להוריד את מכסת העובדים גרמה לאוצר להקצות 600 מיליון שקל למחקר ולמיכון בנושא הפחתת כוח אדם בחקלאות. אפשר לחשוב שגילו את אמריקה, הרי רוב המכונות המאפשרות חיסכון בעובדים כבר נרכשו על-ידי החקלאים, הם לא חיכו. בכל מקרה, יש תקציב, יהיה מחקר, ישדרגו את הציוד במשקים, וגם זה לטובה, שהרי צריכים להחזיר לנו מדי שנה 280 מיליון ש"ח ממס מעסיקים, גם זה מכספי החקלאים. אני תומך במהלך, אך ניפגש ב-2015 ונראה כמה מכונות נכנסו לעבודה בפועל בירקות. לא הרבה, לדעתי.
ולעניין המים – מקבלי ההחלטות לא יוכלו לאורך זמן להתחמק מהנושא. צריך להפסיק את המסחר במים, לזהות את המגדלים בעלי הנחלות הפעילות ולהקציב להם את המכסה הדרושה להם, ואת מה שמעבר למכסה ירכשו מהמדינה. התפלת 500 מיליון קוב מים וחלוקה שונה במים יעשו סדר, ואני בטוח שלא צריך יותר מים מהצריכה של היום. צריך אומץ ציבורי לקבל החלטות, גם אם אינן פופולריות, ולהרים את הכפפה.
