הכתבה המיותרת של ליכטמן על השר שמחון
במשרדים סקטוריאליים, כמו משרד החקלאות, משרד המשפטים, משרד החינוך ואחרים, בדרך כלל מכהן שר שיש לו נגיעה לנושא שעליו הוא מופקד, משפטן במשרד המשפטים, איש חינוך במשרד החינוך וחקלאי במשרד החקלאות.
למזלנו, החקלאים, רוב השרים במשרד היו אנשי חקלאות, שעשו הכל כדי לקדם את החקלאות והחקלאים, בגאווה ובגלוי, כי למען זה מונו.
השר הנוכחי, שלום שמחון, הוא דוגמא מצוינת לשר סקטוריאלי, שאוזנו קשבת השכם והערב לחקלאים, שגם הם לא פעם כפויי טובה ותמיד רוצים עוד ועוד הישגים. הוא עושה דרכו יום יום השכם בבוקר מביתו באבן מנחם, המרוחק מאות מטרים ספורים מתצפית של החזבאללה בצפון, וחוזר לשם בשעות הערב המאוחרות.
לשר סקטוריאלי יש מחיר. עד כמה שייזהר, הרי הוא בא מן התחום, ולחלק ניכר מהנושאים יש לו נגיעה אישית, לו ולמשפחתו.
כתבה שהתפרסמה בימים אלה בעיתון "גלובס" עושה חגיגה מכלום. האם אין גבולות לחפירת חדשות ולחיפוש כותרות בכתבה, שהקורא אותה בסופו של דבר לא מבין מה רצה הכתב להגיד. אין עוררין שגילויי שחיתות שלטונית הם חיוניים, והעיתונאים מחויבים לעשות הכל כדי לחושפם, אבל כאן הכתב חשף רק שאין לו "בשר" לכתבה, ויצאה כתבה מיותרת, משעממת וחסרת משמעות, בא לקלל ויצא מברך.
לא מוניתי להגן על כבוד השר שלום שמחון, ולא נתבקשתי, אבל מקומם אותי העיסוק בדברים טפלים שאין בהם עניין לציבור, מתוך קנאה וחוסר פרגון.
במקום רדיפת חינם, מוטב יתעניין הכותב בנושאים חמורים באמת, כמו אוזלת היד של התפלת המים, כמו רדיפת החקלאים על העסקת עובדים זרים, מאין פתרון אחר, כמו הסיוע ההולך וקטן לחקלאים בארץ לעומת העולם הרחב. חוק הגליל הוא תמיד נושא שכתבים אוהבים לחגוג עליו, אבל האם הכתב מוכן לקבוע את ביתו ממש על הגבול, לעבד קרקעות בהוצאות הולכות וגדולות ולדאוג לסלט ולקינוח שהוא אוכל יום יום במזנון העיתון?
אנחנו גאים ששר החקלאות הוא לפה למגזר רדוף שמצטייר כשודד קרקעות ומים, מגזר שצובע את ארץ ישראל היפה בצבעים שהכתב בוודאי נהנה מהם בדרכו לנופש בצימר. עם כל הקשיים, אני רואה בשלום שמחון נציג אמת עבורנו, כשר שהגיע מהפריפריה למרכז הבמה הפוליטית, בעבודה קשה ומוצלחת בכל התפקידים שמילא, בשתי קדנציות כשר חקלאות, כשר לאיכות סביבה, כיו"ר ועדת הכלכלה, בשלל תפקידים בהתיישבות, ועוד ידו נטויה.
רק מי שעושה ופועל מעורר התרגזות ותרעומת. אני רואה בכך עלבון לכלל המגזר החקלאי, אבל גם את זה נעבור.
מאיר יפרח